מהי עיתונות אחראית?

פסק הדין שניתן השבוע בבית המשפט המחוזי בערעור שהגישה המדינה נגד פסק הדין של בית משפט השלום, בפרשת נתן זהבי נגד הדס שטייף, צריך להילמד היטב על ידי אמצעי התקשורת.
לא מפני שהוא עשה איתי חסד, בדיוק ההפך. פסק הדין אומר למעשה דבר והיפוכו - הסיפור העיתונאי נכון ואכן כל הנשים שהעידו שנתן זהבי הטריד ופגע בהן מינית - כולן דוברות אמת, כך שהסיפור העיתונאי שפרסמתי הוא גם חשוב וגם אמיתי. בסתירה לקביעה מרכזית ומהדהדת זו ננזפתי על כך שלא נפגשתי פיזית עם העדות ולא נתתי לזהבי מספיק זמן להגיב לפני השידור בגלי צה״ל. האמנם?
 
בפרשת נתן זהבי מרגע שנפסק כי כל שש הנשים דוברות אמת ואכן נפגעו מינית מזהבי כפי שהעידו, הרי שהתביעה שלו הייתה צריכה להדחות במקום והיה ראוי שישלם פיצוי לכל אחת מהנשים שבהן פגע. אבל פרסום האמת איננה מספיקה מהיום לעיתונאים, שכן, אם פרסמו אותה בלי לפגוש פנים לפנים פיזית את המתלוננות ורק דיברו עמן והצליבו עדויות, מועדים ומקומות- זה כבר חוסר תום לב ועל העיתונאי יהיה לפצות את מושא תחקירו.
 
מלכת עולם התקשורת- האמת שבפרסום, כורעת ברך בפני הפרוצדורה הטכנית. זוהי בשורת איוב לעיתונות ובכלל.
 
הכללים החדשים
 
פסק הדין קובע למעשה שלא מספיק שעיתונאי יפרסם תחקיר שהוא אמת לאמיתה. האמת איננה מספיקה, בית המשפט קובע כי על העיתונאי לפגוש פיזית פנים לפנים כל עד בתחקירו ולא מספיק לשוחח עמו טלפונית ולהצליב מידע, ועליו לבקש תגובה בעצמו ממושא התחקיר ימים לפני הפרסום ולא יממה קודם כמקובל כיום. קביעות שגויות אלו כורתות באיבחת גרזן את הענף עליו יושבת בבטחה העיתונות החוקרת שמטרתה לחשוף חשיפה שהיא אמת ויש בה עניין לציבור.
 
העובדה שעולם העיתונות הישראלי שותק מול פסיקה משנת עולם כזאת, מראה שלא קראו את פסק הדין ואם קראו, לא הבינו את השלכותיו על כלל עולם העיתונות ואם קראו והבינו ובכל זאת שותקים? זו כבר צביעות. ישאל עצמו כל עורך, כל עיתונאי, האם הוא עומד בסטנדרט העבודה שקבעו השופטים לעניין מה היא אותה עיתונות אחראית
 
קראו והפנימו.: מהיום, על אף עידן הטכנולוגיה המתקדמת לא מספיק לדבר עם העדים בתחקיר באמצעות סקייפ,  בטלפון בוואטסאפ, או דרך האינטרנט, יש לפגוש אותם פיזית. גם אם עיתונאי או עורך מאמין לעדים/ות , אסור לו להגיד שהוא מאמין להן ואסור לו להשתמש במילים ״מגדילות״. למשל?  אם על שולחנו של עיתונאי, שש עדויות אמת , הוא לא יכול להשתמש במילים "עדויות רבות."
תבינו, אם מונחות על שולחנה של עיתונאית 20 עדויות חמורות נגד פלוני, והיא נתבעת בגין לשון הרע, היא תפסיד במשפט אם לא תצעיד לאולם את כל מקורותיה ועדיה. פסק הדין קובע שלא מספיקות שש נשים דוברות אמת. אם לא מגיעות לבית המשפט כל העדות, כולל אלה שרוצות להישאר אנונימיות. לפי פסק הדין, איננו רשאים לומר בפרסום כי בידינו עוד עדויות רבות. למה? כי לא מספיק שיש הקלטות שמע של כל  יתר הנפגעות, בית המשפט לא יתייחס אליהן אלא אם יחשפו עצמן ויגיעו לבית המשפט, משמע? כאילו לא היו. מהיום גם אף עיתונאי לא יוכל לפנות לנשוא הכתבה ולבקש ממנו תגובה ערב הפרסום, או סמוך לפרסום (כפי שנוהגים כל כלי התקשורת), שכן זאת לא ״עיתונות אחראית״, אין בה ״תום לב״. מהיום יאלץ כל עיתונאי חוקר לפנות למסוקר ולתת לו כמה ימים לפחות להגיש תגובה, אולי גם להספיק להוציא צו מניעה או לאיים בתביעת השתקה. כמו כן, אין לשלוח מפיק או מפיקה לקחת תגובה מהמסוקר, על הכתב עצמו לעשות זאת.

משמעות פסק הדין הזה לעיתונאות החוקרת היא שגם אם הפרסום הוא אמת מוחלטת והעיתונאי לא ביצע את ההנחיות הללו - הוא ישלם פיצוי על כך למסוקר. צאו ולימדו. זאת לא פרשנות, זה מה שעולה מפסק הדין.

ובנימה אישית:

״אמת דיברתי״ בפרשת נתן זהבי. אני גם יודעת שפעלתי באחריות מירבית. כל עבודתי העיתונאית, מהרגע הראשון לוותה בייעוץ משפטי צמוד. כל חטאי? שלא פגשתי פנים לפנים את העדות, לא מספיק ששוחחתי איתן, . שהן הוקלטו, שהצלבתי את עדותן, שבדקתי את זהותן ושסיננתי החוצה עדויות נוספות שלא יכולתי להשתמש בהן מאחר, שסירבו להגיע במקרה הצורך לבית המשפט, ובצדק. עם זאת מתוך עשר עדויות שכן פרסמתי, שבע עדות הגיעו לבית המשפט בעצמן. סיפרו את סיפורן. אף כלי תקשורת לא הפנה את אור הזרקורים לסיפור העיתונאי המטלטל שבפסק הדין הזה - הסיפור הוא ששופטת בית משפט השלום אושרי - פרוסט קבעה שכל הנשים שהעידו לא הוטרדו מינית וערכאת הערעור ביטלה את קביעותיה וקבעה ההיפך - שכולן דברו אמת, ומה זה אומר על יכולתה המקצועית של אושרי פרוסט בתיקי עבירות מין? האם עברה השתלמות שופטים בתחום זה כפי שראוי שיעשה כל שופט ששומע עדויות של נפגעות עבירת מין? הפגיעה המיותרת של השופטת בשש נשים אמיצות אלו, והביטויים הפוגעניים שכתבה עליהן, ראויים לגנאי , מכאן שמחתי על כך שהמחוזי הפך עליה את הקערה וקבע ההיפך המוחלט, הן היו צריכות את זה.
 

בנוסף, בניגוד לזהבי, שממשיך במנהגו הילדותי להשתלח בי, תחת כל עץ רענן, אני מחרישה. הוא כינה אותי שקרנית, ערפדית, ועוד ועוד כינויים שכל אחד מהם ראוי לתביעת דיבה נגדו. שפך את דמי ברדיו בכל הזדמנות, שיסה בי את חבריו העיתונאים, והוציא את דיבתי רעה. שתקתי. וגם היום, אחרי פסק הדין המהדהד, שאומר הכל, לטוב ולרע נגדי, אני לא מתראיינת, לא משתלחת בו, לא מכפישה אותו, לא מקללת , לא פוגעת ונועצת בו סיכות. אחרי הכל? הוא עשה משהו בחייו, וגם דברים טובים למען ציבור כזה או אחר.
 
והערה אחרונה: הלב שלי, הניסיון שלי, המקצועיות שלי, הם הסנסור שלי. הסנסור מזמזם ומודיע לי תמיד, איפה האמת איתה אני הולכת עד הסוף, עד הקצה. וכך יהיה עד יומי האחרון.
בשל כך אני משלמת מחירים אישיים כבדים כמו עיתונאים חוקרים בכל רחבי העולם שלא מוותרים ונאבקים בתביעות השתקה, ואני ישנה טוב בלילות, נרדמת לקול פעימות הלב שלי שמזמזם את המוסיקה שאני הכי הכי אוהבת.
 
ואני? אוהבת אדם אני.