כולנו הזדעזענו כשכוכב הקולנוע האהוב משה איבגי נחקר בגין תקיפה מינית, אפשר לומר שכולנו גדלנו עליו ועל הסרטים בהם שיחק. לכן אין פלא שהעדויות נגדו והמשפט שהתנהל נגדו עוררו סערה ציבורית רבה, גזר הדין מסוף השבוע (מי זוכר בקצב האירועים פה) עורר סערה לא פחות. מתוך עשר עדויות, כתב האישום כלל רק ארבעה אישומים, ואיבגי הורשע בפועל על מעשה מגונה אחד בלבד. הוא הורשע על אירוע שארע לפני 7 שנים והוא יצא בזול – חצי שנה של עבודות שירות וקנס כספי בסך 10,000 שקלים. ציפיתי שיהיה כאן עונש משמעותי יותר, היות ואיבגי הוא דמות ציבורית שנכסה לעצמה את המוניטין שלה והפכה אותו לכוח מאיים על נשים.

אך לא העונש הוא שמעסיק אותי, אלא דווקא החברה בה אנחנו חיים, המקום שיש בכוחנו באמת לשנות.

סביב איבגי נוצרה "עננת שתיקה" - מי שעבדו איתו ידעו במשך השנים על הפגיעה בנשים, על היחס המזלזל – ידעו ולא עשו דבר כדי לעצור או להזהיר. וכאן השאלה החשובה- איפה אנחנו כחברה מוסרית הדואגת לאחר. איך יכול להיות שלא קם שחקן אחד, מאפרת אחת, תאורן אחד או כל איש מקצועי אחר שקם ואמר "עד כאן. ככה לא מתנהגים. לא לידינו ולא ליד אף אחת אחר." אולי אנשים פחדו לדבר כי הם חששו למקום העבודה שלהם, אולי הם פחדו לדבר כי חששו שיתעלמו מהם או הם בעצמם לא האמינו, אבל ככל שהשתיקה נמשכה כך יותר ויותר קורבנות נוספו למעגל. אז מלבד איבגי יש עוד אשמים, מישהו היה צריך לקום ולצעוק המלך הוא עירום.

רשף לוי, מי שביים וכתב את 'הבורר', הסדרה הכי מצליחה של איבגי בטלוויזיה, ששודרה במשך 4 עונות על פני שבע שנים פרסם בבוקר גזר הדין כי עשרות נשים סיפרו לו שהותקפו על ידי איבגי. רשף טוען שלא ידע. גם לא שמע על הכלל שניסחו לעצמן המפיקות – 'לא משאירים את איבגי לבד עם אף בחורה על הסט'. לפי הפוסט של לוי הוא סייע למשטרה אבל זה קרה חצי שנה אחרי ששמע על העדויות, כשהפרשה כבר התפוצצה בתקשורת. את קריאתו 'לא לעבוד עם איבגי בעולם התרבות' וזאת עד שיתנצל ויעבור טיפול הוא שמר לסוף. סוף הפוסט וסוף המשפט בשעה שהיו עוד גופים בתרבות הישראלית שהמשיכו להעסיק את האיש, שלא שמעו עד חמישי האחרון את קריאתו של הבמאי.

בשלושה פרויקטים עבדתי עם משה אבגי. המפורסם שבהם הוא הסדרה הבורר. חצי שנה אחרי שסיימנו לעבוד שמעתי שמועות על מה שאבגי...

פורסם על ידי ‏רשף לוי - העמוד הרשמי‏ ב- יום חמישי, 23 ביולי 2020

לא עוזרים גם הקולות כמו של רבקה מיכאלי, מי שהייתה עצמה נפגעת תקיפה מינית של 'גנדי', רחבעם זאבי, עליה סיפרה ב'עובדה' שנים רבות אחרי שהתרחשה ואילו בחמישי האחרון בחרה לומר לחדשות 12 "אני חושבת שעם ביצוע הגזר דין הוא צריך לגמור את הפרשה ולחזור לעבוד. אם הייתי יכולה לספק לו עבודה, הייתי כן נותנת לו. אפשר לסלוח ולהבין. אני לא חושבת שבזאת צריך לגדוע את הפרנסה שלו ולגזול מאיתנו שחקן כל כך חשוב."

את טועה רבקה. הפרשה הזו מלמדת שאנחנו עדיין מפחדות להתלונן ולומר די! מספיק! קולן של נשים עדיין לא נשמע דיו, לא נשמע בזמן. כל כך הרבה נשים נפגעו ממנו אך לא התלוננו, כאן כל מאבק "me too" אמור היה לתת אותותיו.  כאמור ההסכם הלא כתוב בין השחקניות, המאפרות ושאר נשות המקצוע בתחום היה "לא להשאר עם איבגי לבד". אבל את ההסכם הזה היה צריך לצעוק מכל הגגות ולומר לאיבגי "תיזהר לך, אל תיגע בי" אבל התכתיב החברתי עדיין תקוע בחולשת הנשים ובהבנה שהאשמה תלויה בהן ולכן הן אלה ש"צריכות להישמר".

הפיתרון הוא לצעוק! לומר בקול רם די! ולהתלונן מיד. כמו ששפיטה איימה לפרסם את שמו של הבחור ששלח אליה תמונה של איבר מינו ודרשה ממנו התנצלות כך כולם – גברים ונשים צריכים לקום ולהעביר את הבושה אל מי שתוקף. הוא צריך להתבייש במה שעשה, הוא טעה, הוא לא בסדר. לא צריך להגיע למצב של כמה מתלוננות כדי להוכיח אשמה, לא צריך לאסוף עדויות כדי להוכיח שהייתה נגיעה ללא הסכמה – צריך להעביר מסר שנשים וגברים המותקפים מינית לא ישתקו, לא יתעלמו ממה שקרה וגם לא החברה סביבם או מקומות העבודה שלהם.

כדי לעשות שינוי ולהרתיע את התוקפים, צריך לקום ולדבר, גברים ונשים,  ולא לחכות שעוד ועוד נשים יותקפו. אז אולי סוף סוף יבין גם בית המשפט ששישה חודשי מאסר על תנאי הם לא גזר דין הולם בשום צורה את מעשיו של התוקף. לא שלו, ולא של אף תוקף אחר גם אם הורשע רק על תקיפה אחת, גם אם הרס באופן רשמי את חייה של אחת בלבד.

**

הכותבת, מור קדר, היא עובדת סוציאלית, יועצת זוגית ומשפחתית ויועצת בתחום המיניות עם בני נוער 

כותבת הספר 'על הפעם הראשונה' ספר למתבגרים שכל הורה חייב לקרוא

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת