מאז שהתפרסמה הידיעה על האונס באילת שקרה בשבוע שעבר, אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. וניסיתי. בחיי שניסיתי. זה ממש כמו הפיל הוורוד בחדר. אני יודעת שהוא שם, אני מנסה להתעסק בדברים אחרים ולא יכולה. הוא סוגר לי לחלוטין את כל שדה הראיה. אני לא מצליחה לעשות שום דבר מבלי שהסיפור המזעזע הזה יצליף לי בפנים בכל פעם מחדש.

ואז החלטתי לעצור. לקחת הפסקה מכל החדשות, הפסקה מעדויות הנאנסת וחברתה, הפסקה מהמציאות, ולעשות חושבים עם עצמי. למה הסיפור הזה כל כך מפריע לי. למה לא ישנתי שני לילות אחרי פרשת איה נאפה בשנה שעברה, ולמה אני מתכווצת מבפנים על כל סיפור הטרדה מינית שאני קוראת ברשת החברתית. כשהבנתי שהתשובה לשאלה הזו מאוד פשוטה, אבל הורגת אותי מבפנים, החלטתי לגייס את בן זוגי ולספר לו. לבחור להוציא את האמת שלי לאור, להעלות על הכתב את כל הפעמים בהם אני הוטרדתי מינית ומעולם לא העזתי לספר. למעשה, שלומי הוא האדם היחידי שסיפרתי לו הכל. אני נושאת את כל האירועים הללו בבטן כל כך הרבה שנים, ודי. הושבתי אותו על הספה ערב אחד, ביקשתי ממנו להקשיב לי עד הסוף והקאתי. הקאתי כל כך חזק, עד שכל מה שנשאר הם מיצי קיבה מהולים כאב וריקנות. ובן זוגי המהמם חיבק אותי, אמר שהוא אוהב אותי וגרם לי לשמוח על כך שהוצאתי. שפרקתי. אני לא רוצה שנשים אחרות יחוו את מה שעבר עליי, ובטח שלא רוצה שהן יסחבו בבטן. ובגלל שאני דוגלת בכך שחינוך הוא קודם כל דוגמה אישית, הנה. לראשונה בחיי אני מעלה על הכתב את מה שכל כך פחדתי לספר.

לפני כמה שנים טסתי לאמסטרדם עם חברה. הזמנו כרטיסי טיסה ומכיוון שכל הטיול הזה היה בסימן חיסכון, נזכרתי שיש לי מכר שגר במרכז אמסטרדם, והצעתי לחברה לישון אצלו ולחסוך את הכסף של המלון. היא הסכימה ואני שלחתי לו הודעה. בתמורה לכך שאעבור אצל ההורים שלו כדי לאסוף דואר, אקנה לו קפה שחור וכמה בקבוקי ערק, הוא גם כן הסכים. אני לא טורחת לתת שם לבן אדם הזה כי לא מגיע לו. בדיעבד, לא מגיע לו. באותה תקופה היינו בקשר מצוין, דיברנו מידי פעם, ולא הייתה שום סיבה שבגינה לישון אצלו לא נראה לי כרעיון טוב. 

אנחנו מכירים מחיי הלילה של תל אביב. הוא ניהל בר לא רחוק מהבר שאני עבדתי בו על רוטשילד. נפגשנו דרך חברים משותפים, וכמו כל גבר תל אביבי טיפוסי שפוגש ברמנית צעירה, הוא גם כן ניסה להתחיל איתי. מהר מאוד הוא הבין שזה לא הכיוון, ושחרר. האיש הזה הוא עוד אחד מאבודי תל אביב. עורך דין בעברו, שמאס מהעבודה האפורה והחליט שחיי הלילה הם בשבילו. לא מצא את עצמו בתל אביב, לא מצא פה זוגיות והחליט לעזוב. אני ממש מחזיקה את עצמי בכוח כדי לא לכתוב קללות, וזה מאוד קשה. אני מאוד מקווה שהיום הוא גר רחוק, במקום בלי נשים. יושב ועושה חושבים עם עצמו. או שבעצם, הקב"ה גם ככה רואה הכל. והחושבים שלו מיותרים.

במהלך כל השהות שלנו שם ישנו אצל אותו מכר. הייתה לו דירת שני חדרים ולכן הצטופפנו על הספה. בלילה האחרון החלטתי שדי. תנוחות כלב מביט מטה/עקב בצד אגודל/נתפס לי הצוואר באמצע הלילה/כפיות מוגזמות הן לא בשבילי. שאלתי את הבחור האם זה יהיה בסדר שאשן אצלו במיטה, והוא הסכים. נשכבתי בצד שצמוד לקיר, עצמתי עיניים והתחלתי במסע ההירדמות. הוא נשכב לידי, עם הפנים אליי. שכבנו ככה על המיטה בערך דקה וחצי, עד שהרגשתי את היד שלו נוגעת לי בכתף. כל כך נבהלתי, שקפאתי לגמרי. יכולתי להרגיש את היד שלו יורדת מהכתף לכיוון החזה ומלטפת אותי. צמרמורות עברו לי בגוף. נכנעתי לפחד. לא רציתי להיות בסיטואציה. לא ידעתי מה לעשות. רציתי לפקוח עיניים, לצעוק, להעיף את היד המטונפת שלו ממני. אבל לא הצלחתי. הגוף היה משותק. וגם הלב. הכל נדם. התחלתי להתפלל שיפסיק. כנראה שהמוח שמע אותי כי הוא כיבה את הגוף והדבר הבא שאני זוכרת זה את עצמי מתעוררת בוקר למחרת. לא יודעת האם זו הייתה הירדמות, או אובדן הכרה כתוצאה מפחד וחרדה, אבל מה שבטוח, זה היה משהו שלא אשכח מעולם. 

בפסיכולוגיה סברו המון שנים שלבן אדם יש שני מצבי תגובה: fight or flight. דהיינו, מלחמה או בריחה. בשנים האחרונות הבינו שיש למעשה שלושה מצבים: fight, flight, freeze. אני הייתי במצב השלישי. עצרתי ולא הצלחתי להגיב. 

בוקר אחרי התקרית האיומה הזו כבר היינו צריכות לזוז לשדה. למזלי, לא ראיתי אותו לפני הטיסה ולא דיברנו מאז. המחשבה על להגיש תלונה עברה לי בראש, אבל מה הטעם? זו המילה שלי כנגד המילה שלו, ורוב הסיכויים שהמשטרה ומערכת המשפט ינהגו כהרגלם ויעבירו אותי שבעה מדורי גיהנום כדי להוציא אותו זכאי. אולי ברשת החברתית לפעמים נדמה לנו שהעולם משתנה ותפיסת האישה כחפץ מתחילה להעלם, אבל זה רק נדמה. יעברו הרבה דמעות בנהר הבכי עד שיקרה משהו אמיתי. הרבה נפשות צעירות יתרסקו, הרבה גברים לא יתנו את הדין והדרך עוד ארוכה. כפי שנאמר: כל אישה מכירה מישהי שהוטרדה מינית, אך אף גבר לא מכיר מישהו שהטריד. 

 

חשבתי שהטיסה הזו לאמסטרדם הוציאה ממני תכונת אופי חדשה העונה לשם הכחשה, אבל האמת היא שהיא הייתה שם תמיד. כשהייתי בת ארבע עשרה היה מנקה רחוב בעיר שגרתי בה שאהב לדבר עם כל מי שעבר לידו. הוא נהג להגיד לי שלום, ואני החזרתי לו. הוא סיפר לי על המשפחה, על הילדים. הקשבתי לו בחיוך. הוא היה מבוגר יחסית. או לפחות, מבוגר עבור הגיל שלי דאז. אני חושבת שהיה קרוב לחמישים, אבל נראה בן שישים. יום אחד, בזמן הטקס הרגיל שלו שבו הוא רואה אותי ברחוב ומחליט לספר לי את היסטוריית המשפחה שלו, הוא תפס לי את שתי הידיים בחוזקה, הצמיד אותי אליו ונתן לי נשיקה על הפה. כל מי שעמד ברחוב ראה, ואף אחד לא עשה שום דבר. שנייה אחרי שהוא הוריד אותי, ברחתי משם ולא סיפרתי לאף אחד. או שבעצם, סיפרתי לבחור שהיה חבר שלי באותה תקופה והוא הלך לדבר איתו. אני לא יודעת מה נאמר בשיחה, אבל אני יודעת שלא ראיתי אותו מאז. 

הייתי רוצה להגיד שזהו. זה הסיפור שלי עם הטרדות מיניות, אבל זה לא נכון. היו עוד. קולגה מהעבודה של אמא שלי התחיל איתי, נישק אותי אצלה במשרד בזמן שהיא לא הייתה שם. נהג להתקשר הביתה כשידע שאני שם וההורים שלי לא. תיאר לי בצורה מפורטת לחלוטין מה היה עושה לי לו היה יכול. ואני הייתי בת שש עשרה.

חוץ מזה, באחת הפעמים בהן הייתי באילת עם ההורים שלי, בגיל שתיים עשרה או שלוש עשרה, התחלתי לדבר עם אחד העובדים של המלון. קבענו להיפגש בלובי בערב. הוא הציע לי ללכת יחד איתו לדירה, ואני, תמימה שאני, הסכמתי. הגענו אליו. הוא התחיל לנשק אותי, ניסיתי לדחוף אותו ממני, להתנגד. זה לא צלח. תוך כמה שניות הצליח, בכוח לחלוטין, לגעת לי באזור שלא רציתי שיגע. צעקתי עליו "די". כנראה שהטון הגבוה במיוחד שאני מצליחה להגיע אליו כשאני צועקת הלחיץ אותו והוא ירד ממני, והחזיר אותי חזרה למלון. גם אותו לא ראיתי מאז.

 

בתקופת העבודה בחיי הלילה והבילויים בתל אביב היו כמה שהעבירו לי יד על התחת בזמן שעברתי לידם, חיבקו אותי בכוח למרות שלא רציתי, והיו כמה שהרחיקו לכת עד כדי לדפוק לי נשיקה על הפנים. לא משנה איפה. איפה שהגיעו. והפעם באמת זהו, אלא אם כן היו עוד מקרים שהדחקתי.

 

הידיים שלי קצת רועדות ואני לא מאמינה שאני סוף סוף כותבת את המילים הללו. לא מאמינה שזה יוצא ממני, ולא מאמינה שזו אני. שכל זה קרה לי. אני לא מאמינה שזו המציאות שאני חיה בה, ואני רוצה להאמין שאנחנו כחברה, נמצא את הכוחות והמוסר לשנות את כל זה. להילחם למען עתיד טוב יותר בשביל הילדות שלנו, האחיות שלנו ודור העתיד. אני רוצה להאמין שהבושה היא לא אצלנו הנשים, ואנחנו לא צריכות להדחיק. הבושה היא בצד השני. בצד של החושך והרוע. ובעיקר, אני רוצה להאמין שהטקסט הזה יזיז משהו אצל מישהי ויגרום לה גם כן לספר את הסיפור שלה, ולמנוע כתמי חושך אצל נשמות אחרות.  

לקריאת הצד שלו שכתב יובל אורן לחצו על הלינק הבא