"הוטרדתי מינית", "פגעו בי מינית", "ביצעו בי מעשה מגונה" - טוענת צעירה שהגיעה למשטרה להגיש תלונה. ואז, אז מתחילה המלחמה. המלחמה שלה להוכיח שהיא דוברת אמת.

המלחמה הזו נדמית לא פעם לקורבן כאונס שני, תמיד זה קשה, מלווה בבכי, בבלבול, ברעד, בתחושה שבא לה למות. לא פעם היא מביעה חרטה על שבכלל העזה להתלונן, רוצה לחזור בה. רוצה ל"השתבלל".

החקירה נפתחת, ומתחיל שלב איסוף הראיות ככל שניתן, עד שהחשוד או החשודים מובאים לחקירה.

על מה כל ההקדמה הארוכה הזו?

סקירה מהירה של הטוקבקיסטים, המגיבים על פרסום בו למשל סגן שר נחשד בביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית של צעירה, מלמד מה גדולה המלכודת אליה נקלעו נשים נפגעות.

הציבור לא ממהר להאמין להן, במשטרה נבחנת עדותן מכל הזוויות, כאילו הן אלו שעומדות על ספסל הנאשמים, בעיקר כשמדובר באישי ציבור כמו, קצב, איוב קרא, ואחרים – והמשפט מתמשך.

בזמן הזה חייה של המתלוננת, שלקח לה שנות דור, וגיוס של תעצומות נפש על מנת לגייס את האומץ להתייצב בתחנת המשטרה, הופכים לקשים , מעיקים וכמעט בלתי נסבלים.

אבל השאלה היא האם ל"קמפיין" ההפוך, זה ההופך כל תלונה על הטרדה מינית או אונס למסע צלב נגד אדם שלא הוכחה אשמתו - יש חלק במסע הייסורים שעוברות נשים שנפלו קורבן לעבירות מין. התשובה חיובית.

בתלמוד נאמר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ואנחנו המצאנו מחדש את האמרה - נשים נקמניות וזדוניות מעלילות עלילות, והנשים הפגועות הן אלו שמשלמות על כך מחיר כבד.

ישנן תלונות לא מעטות של נשים, שיצר נקמה על מעשה של בן זוג, רצון לסחוט ממנו אי אלו דברים או ניסיון למנוע ממנו גישה לילדים, גרם להן להעליל על פגיעה מינית – ולהרוס את חייו של אדם חף מפשע.

חשוב להבין שהמשטרה חייבת לקבל את תלונותיהן של כל הנשים – ועצם הגשת התלונה די בה כדי לפגוע באדם. כך, במקרים לא מעטים גבר נקי מכל אשמה נאלץ להתמודד עם מעצר, השפלה, והרחקה מהבית על לא עוול בכפו. כמובן שיש גם מקרים רבים בהם תלונות על אונס מבוטלות לאחר שהאדם שנגדו הוגשה התלונה נכנע לסחיטה.

חשוב שלא להתבלבל מהאחוזים הנמוכים של תלונות השווא שמציינים בתקשורת. תיקים רבים שאינם מגודרים כתלונות שווא - של מילה מול מילה, נסגרים מחוסר ראיות, אבל זאת כשהמשטרה מוצאת סתירות בעדות המתלוננת, או סימנים להתנהלות שמרמזת על מניעים פסולים שעומדים מאחורי התלונה.

אבל כיצד המשטרה יכולה לדעת מי מבין המתלוננות דוברת אמת ומי מעלילה? קשה מאוד לקבוע בוודאות של מכשיר פוליגרף, אבל סנסורים, דפוסי התנהגות משותפים, ומחוות מסוימות מספקים תשובה ברורה למדי לגבי מי המעלילה ומי קורבן:

1. לאישה המחליטה ללכת להתלונן לוקח בדרך כלל פרק זמן ארוך וממושך עד שמתגבשת בליבה ההחלטה או שהיא אוזרת אומץ להתלונן. בדרך כלל זה נכון לגבי נשים החוות התעללות מינית מתמשכת, המותקפות בידי גברים שהן מכירות או בני משפחה, או קולגה לעבודה.

לעומתן, נשים המותקפות מינית באופן חד פעמי ובידי גבר זר, נוהגות להגיע מהר הרבה יותר למשטרה להגיש תלונה. לעיתים תוך שעות או מקסימום שבוע.

2. המותקפות בדרך כלל חוזרות וטוענות כי הן לא רוצות "לעשות בעיות" הן לא מחפשות נקמה, הן רק רוצות שקט לנפש. הן בדרך כלל פורצות בבכי לעיתים קרובות, מכונסות בעצמן, העיניים שלהן נראות כבויות, הן משדרות חולשה, פגיעות ופחד.

לעומתן, הנשים המעלילות מתלוננות עם עיניים בורקות, נראות חזקות, גם כשהן מנסות להשוות לעצמן חולשה. הן אובססיביות לגבי תלונתן, ונוהגות לחזור ולבדוק מה נעשה  נגד ה"קורבן" שלהן, או נשוא העלילה. קולן חזק, כמעט רועם, גם כשהן מנסות לעיתים להתנהל כקורבן.

לכן, לאלו שהעזו, עשו את הצעד, עלינו לדאוג, לתמוך לחבק לסייע. אנחנו חייבות לתת להן כוח לעשות את הצעד, להתמודד גם עם הקשיים המחכים להן בהמשך – אבל את זאת נוכל לעשות, כפי שזה אכן צריך להיעשות, ברגע שנצליח להרתיע את מתלוננות השווא.  איך?

אסור להסתפק בביטול תלונת שווא, כפי שעושה המשטרה ברוב המוחלט של הפעמים. יש להחמיר את הענישה ולאכוף את החוק כדי למנוע את הקלות הבלתי נסבלת בה נשים בוחרות להתלונן רק כדי לפגוע או לסחוט.

חשוב להדגיש, אסור להרתיע קורבנות אונס מלהתלונן, ולכן גם במקרים בהם אין ודאות מוחלטת שהמתלוננת שיקרה – אין לפעול נגדה. אבל באותם מקרים, אותם 2% מדוברים, בהם ברור מעל לכל ספק שמדובר בעלילה – יש למצות את מלוא חומרת הדין.

זה ימנע מחפים מפשע להיפגע, ולא פחות חשוב, זה ימנע את הפקפוק האוטומטי בתלונות של נשים שאכן היו קורבן לאונס או הטרדה מינית.