במשך 30 שנה עבדתי בשרות בתי הסוהר. ביצעתי מגוון רחב של תפקידים, החל מתפקיד של סוהרת בטחון ועד לתפקיד של ניהול אגף במשך 15 שנה. בתקופה הזו נחשפתי ונאלצתי להתמודד עם סיפורים רבים, לעיתים קשים מנשוא. לפני 4 שנים מוניתי לתפקיד של מנהלת אגף לעברייני מין. רבים הרימו גבה ולא הבינו למה אני לוקחת על עצמי תפקיד כל כך קשה - לשמוע את כל סיפורי הזוועה, לתת מענה לאנשים שפגעו מינית בילדות, בילדים שלהם, בחסרי ישע. כולם מסביבי לא הפסיקו לשאול - "מה לך ולאגף הזה? עבדת באגפים הכי קשים, לכל מקום שתרצי יעבירו אותך, למה הסכמת?"

לבנה אלמקייס. צילום פרטי

אני זוכרת שאחרי שנעתרתי להצעה הגעתי הביתה ואמרתי לעצמי שאני לא מקשיבה לרעשי הרקע והולכת על המשימה שנתנו לי "בכל הכוח". ואכן כך עשיתי. ידעתי איך אני נכנסת אך לא ידעתי איך אצא משם. במשך שנתיים וחצי ניהלתי את האגף לעברייני מין ושמעתי סיפורי זוועה ואת כל עיוותי החשיבה האפשריים. במקביל התחלתי לימודי טאותרפיה בראשותו של דוקטור אברהם מזרחי שהוא מכור נקי שהתפתח והקים מכללה. ובכל פרק הזמן הזה הבנתי וחקרתי את כל "עיוותי החשיבה" של עברייני המין.

ההבנה שלי לדרך החשיבה של אותם עבריינים חלחלה בכל שיחה ומפגש איתם. אני זוכרת במיוחד סיפור אחד שזעזע אותי. יום אחד הגיע אלינו אסיר חדש, עבריין מין שנשפט על גילוי עריות, במראה ראשון אדם משכיל ואינטליגנט. כשקיבלתי אותו אליי לשיחה רציתי לשמוע אותו ומיד פניתי אליו ושאלתי למה הוא נכלא. ואז הוא אמר לי "תקשיבי את בטח תביני אותי, הילדה היא אחיינית שלי בת 11. נסענו ברכב והיא ישבה מאחור. במשך כל הנסיעה היא צוחקת איתי, מסתכלת עליי. היא פשוט עשתה לי עיניים, היא הזמינה את זה". הייתי בהלם, שוק, ניסיתי להסביר לו כמה הוא טועה אבל לא היה עם מי לדבר. סיפור נוסף שהשאיר עליי חותם הוא של אסיר שהגיע וסיפר שהוא פגע מינית בילדה שלו (בת 15), כי היא בניגוד לשאר בני הבית לא סרה למרותו והוא הרגיש שרק אם יפגע בה מינית היא "תעשה מה שהוא ירצה". מחשבה מבעיתה עבור האדם הממוצע.

הסוד שלי

במשך כל התקופה בה עבדתי באגף לעברייני מין בשב"ס סבלתי מחרדות מודחקות שלא דיברתי עליהן. אבל למרות שאף פעם לא שוחחתי על כך, הטראומה התפרצה אצלי בדרכים אחרות. אני אמא לשלושה בנים ובת צעירה. לבתי הקטנה מעולם לא הרשיתי לצאת וכשכן הרפיתי ואפשרתי לה, תמיד הקשיתי והתעקשתי לדעת כל פרט, והכרחתי שילוו אותה עד פתח הדלת.

במהלך כתיבת ספרי "נקייה מאשמה" עלו בי זיכרונות שהיו מוסתרים עמוק בתוכי, כשבעצם כאשר הייתי בת 9 לערך עברתי בעצמי תקיפה מינית על ידי שכן של הסבים שלי. זה משהו שלא עלה בזיכרוני מעולם, חוויה שנדחקה הצידה לתת המודע ויצאה החוצה יום אחד. כשנגעתי בצלקת החשופה הזאת תוך כדי כתיבה הרגשתי אשמה, אך לקראת סוף עבודתי על הספר הבנתי שאין לי יד בזה, הייתי ילדה קטנה שלא מבינה והבחור הגדול הזה פשוט נגע לי במקומות שאסור היה לו לגעת.

מהי שיטת 12 הצעדים?

במקביל לעבודתי אני מטפלת כבר תקופה ארוכה בשיטת 12 הצעדים בנשים וגברים שנפגעו מינית. המפגש עם אותן עשרות נשים חידד אצלי את ההבנה שמהצד השני אצל כולן קיימת תחושת "אשמה". נשים לא מסירות אשמה מהטראומה שלהן וחלק גדול מהן לא עובר תהליך של החלמה, מה שגורם להן להתמכר לסמים, לאלכוהול, להימורים, לבחור בבדידות ולא להקים בית, ובמקרים  מסוימים אף לפנות לזנות. מאות הסיפורים שנחשפתי אליהם האיצו בי כל פעם מחדש את ההחלטה לשבת ולכתוב ספר בשיטת 12 הצעדים לטיפול בנשים שנפגעו מינית.

עבור אותן נשים שנושאות את הסוד בנפש שלהן השחרור הוא תהליך קשה, וברוב המקרים אין לאותן נפגעות את הכלים המתאימים לעשות אותו. שיטת הצעדים עוזרת לנפגעת לעבור תהליך החלמה. לאט לאט אותה אישה שעברה תקיפה חושפת את הסוד, משחררת את הפחדים ומבינה שהיא אינה אשמה כלל בטראומה שחוותה. בצעד מספר 11 לדוגמה, צעד אחד לפני סוף התהליך, הנפגעת משחררת את הטינה מול הפוגע. נכון, לעשות את זה פיזית זה קשה מאוד ולעיתים לא ניתן לביצוע, אבל אפשר לעשות את זה דרך כתיבה, שיכולה להיות תרופה לטראומה. לאחר אותו "שחרור" יש סוג של לידה מחדש, הוצאנו את כל מה שהיה חבוי בתוכנו שנים רבות ואפשר להתקדם ו"לצאת לחופשי". זה לא קל לשחרר טראומות אבל יחד עם זאת בכל פעם כשחשים קושי להתמודד ולקום, חוזרים לצעד הראשון שנוגע בחוסר האונים - נשימות, מסירה לכוח עליון ואז מתקדמים.

"נקייה מאשמה". צילום עטיפת הספר

הספר שלי הוא מדרגה לנשים וגברים שנפגעו מינית וכאלו שעברו טראומה כזו או אחרת בחייהם. הוא מאפשר קבלת כלים והבנה שאין אשמה בפגיעה, הבנה שהפוגע ורק הפוגע הוא האשם בפגיעה ולנפגעת/נפגע יש אפשרות לחשוף את הסוד, להיוולד מחדש ולצאת לחופש מהאשמה, הבושה והבדידות. ב"נקייה מאשמה" יש לפני כל צעד הסבר על הצעד, וסיפור אונס ותקיפה מינית (הסיפורים אמיתיים אך נעשו שינויים על מנת לא לחשוף את הפוגע/ נפגע). הספר מיועד הן לנשים שנפגעו מינית לקריאה והן למדריכים ומטפלים בנשים שנפגעו מינית.

התהליך של כתיבת הספר כלל ראיונות, שיחות וטיפול בנפגעות מין. והחוויה שעברתי עם אותן נשים הייתה מדהימה. הנפגעות בסופו של תהליך הבינו כי שהן אינן אשמות, שמיניות היא דבר בריא ושלא כל הגברים הם פוגעים.