איתי דרוקמן קיבל פנייה לכתוב אחרית דבר לספרה של לבנה אלמקייס "נקייה מאשמה" המציע שיטת טיפול ייחודית לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אחרי שדרוקמן קרא את הספר הוא התכווץ מהעדויות הקשות והמילים פשוט יצאו ממנו. בימים בהם אנחנו עדים לכך שנערות חשופות לפגיעה מידי יום ודבר לא נעשה כדי להרתיע אנסים ותוקפים מיניים, חשוב שכל גבר יקרא את הטקסט וייקח אחריות:

"זו הייתה הפעם הראשונה שהציעו לי לכתוב 'אחרית דבר' לספר וזו הייתה שיחה עצובה מאוד. "אתה מייצג עבורנו גבריות חדשה, שונה…" היא אמרה והלב שלי התכווץ. אין שום דבר "חדש" בגבריות שלי. זה הבסיס האנושי האלמנטרי ביותר בעיני. לבנה, מטפלת טאותרפית ובעלת קליניקה לטיפול בנפגעות עבירות מין, הייתה מנהלת האגף לעברייני מין בשב"ס עד לאחרונה. היא חוותה ולמדה את התהום מכל צדדיה, והיה בה האומץ לעבור דרך טראומת העבר שלה כחלק מתהליך הכתיבה. כתיבת אחרית הדבר, כמו קריאת הספר, לא היו חוויות פשוטות עבורי. אני מזכיר לעצמי את הפריבילגיה להיות "מחוץ" לדברים עצמם למרות שהם סביבי, כל הזמן. וזה חייב להיפסק. זו אחרית הדבר שכתבתי ואם יש טקסט שהייתי רוצה שיגיע לכל מקום, יותר מכל ספר, שיר, תערוכה או צילום שלי - זה זה:

אני מאמין לך. מאמין ומצטער על מה שחווית ועל מה שאת חווה עד היום. אחרי כל מה שנכתב חשוב גם לי לשוב ולומר – אין בך דופי, אין בך בדל אשמה. ברור לי שלמרות כל ההזדהות והחמלה שבי, אין לי את היכולת לחוש או לדמיין את הפחד, הכאב, התנפצות האמון, הכעס והאשמה. פער החוויה שלי הוא עצום. מעולם לא פחדתי להיות במעלית עם מישהו לבד. לא החזקתי מפתח בין האצבעות ברחוב חשוך. איש לא נצמד אלי במטבחון או באוטובוס. הבית בו גדלתי היה מקום בטוח עבורי ואני לא מרגיש את המרחב הפרטי שלי מופר כל יום.

אני מאמין בך. יש בך את היכולת לחמלה וריפוי עבורך, עבור אחרות וגם עבורי. עבורי כגבר שנושא באחריות מעצם היותי חלק מחברה המאפשרת בשתיקה (או התנגדות רופסת) את המשך מעגל האימה. מעגל שאני מקווה שכולנו נחלץ ממנו עוד בדור הזה, גברים ונשים כאחד.

אני עובר שוב על 12 הצעדים עצמם וכל העקרונות השזורים בהם. כמה שלבים, התמודדויות, עימותים פנימיים, פחדים, תסכולים וחששות נכפים על נפגעת תקיפה מינית לעבור ולצלוח, על לא עוול בכפה. קשה לתאר את המסע הנפשי, הריגשי והפיזי המפרך הנדרש מנפגעת כדי לחזור חזרה אל עצמה. רק כדי להיזכר במי היתה לפני הרגע שאחריו דבר לא ישאר אותו הדבר.

98.2% מהתוקפים מינית הם גברים אבל הנושא, באופן מובהק לחלוטין, אינו נושא נשי, או עניין לנשים לפתור. זו מהות חברתית ולאומית, ערך אזרחי עליון והמכנה המשותף האנושי שלנו. אין דבר אחד בנמצא שפוגע או יפגע בכל אישה בארץ ודרכה בכל אחד מאיתנו. 98.2% אחריות זו 'אחריות מובהקת'. זו בעיה גברית המחייבת התבוננות חדשה לגמרי מצידנו, הגברים, והתייחסות שתביא להפנמה.

לכן הדברים הבאים נכתבים אליך, גבר, כגבר אל גבר.
כל הנשים שאני מכיר הותקפו מינית בצורה כזו או אחרת לפחות פעם אחת בחיים. רובן יותר. מטורף? זה טירוף מערכתי-חברתי-תרבותי מוחלט והוא אוכל אותנו. זה טירוף כי אני לא מדבר על הטרדות "קטנות", על עקיצות, ועל כל עשרות מקרי ה"אי-נוחות" שנשים חוות. כל אירוע כזה הוא טראומה שמחייבת ריפוי ואהבה ועלינו לבנות תפיסת אחריות רחבה יותר כקולקטיב. זו מהות הנתון הנורא הזה, 98.2%.

האחריות היא שלנו, של כל הורה, אח וחבר, של החבר'ה בשכונה, בסטארטאפ, במילואים. של כל עובד שמוכן לעבוד בסביבה בה אין גבולות ברורים ולבדיחות גסות או ניצול יחסי מרות אין התייחסות. האחריות היא על כל מי שנותן תירוצים עבור חבר כי "הוא כזה, עושה שטויות". על כל מי ששמע על גבר שאונס בעזרת סם ושותק כי לא ממש איכפת לו או כי האנס סלב. על כל מי ששואל "למה התעוררת רק עכשיו?" או "למה לא התלוננת?". על כל מי שחושב שאלכוהול מהווה הצדקה כלשהי.

איתי דרוקמן

האחריות הזו היא של כל שוטר שמפקפק בנפגעת בגלל המראה או הביגוד שלה. של כל סניגור שמוכן לקרוע את נשמתה של מתלוננת. של כל החלטת פרקליטות לסגירת תיק שיכולת הזכייה בו נמוכה מ-95%. על כל סגירת תיק ללא נימוק. על שופטים שמאפשרים הליך הפוגע במתלוננת, ומבקשים ממנה להדגים את תנוחת האונס בבית המשפט, או מאשרים את העברת תיק הטיפול הפסיכולוגי שלה אל התוקף. האחריות היא של כולנו להבין שתפיסות מעוותות מוטמעות עמוק בחברה ובתרבות שלנו, והן חייבות להיעקר מהשורש.

כדי להבין זאת עלינו להצליח להפנים את עומק הבעיה. יש האומרים "דמיין שהנפגעת היא אמא/ בת/ אחות שלך" כדרך לייצר הזדהות וחמלה או כדי לעורר מצפן מוסרי פנימי. איזו שטות נוראית להגיד. בבקשה אל תעשה את זה. מי שאומר זאת כנראה שכח או לא ידע שאחת מכל חמש נשים הינה נפגעת של גילוי עריות. ושוב, אחת מכל חמש נשים חוותה גילוי עריות. תן לזה לחדור אליך.

אז אנא, אל תדמיין את הבת שלך. בכלל, למה ללכת כל כך רחוק?  דמיין שזה אתה. סגור את העיניים ודמיין שזה אתה שם בחדר, בצימר או על רצפת השירותים במועדון. זה אתה שהלך עם חבר טוב, שתיתם קצת ופתאום אתה על הבטן, בחדר מלון, עם הפנים בתוך הכרית. זה לא חשוב אם אתה סטרייט, זה הקטע עם אונס, אתה מבין, אף אחד לא שאל אותך מה אתה רוצה, אם אתה רוצה, או למי אתה נמשך. אף אחד לא שואל אותך לפני שהוא חודר אליך. ככה זה אונס. דמיין את זה. דמיין שזה אתה.

הספר גדוש בעדויות מצמררות, מעשים, קולות וריחות. אולי כבר יש לך תמונה בראש. אולי ראית סרטון כזה, חשוך ועצוב. אולי העברת אותו לחבר אחר, עם סמיילי. בטוח ראית סצינה כזאת בטלוויזיה.

דמיין שזה אתה, עדיין עם הפנים תחובות בכרית. אולי בהכרה, אולי לא. עברו שעות. אולי זה עדיין אותו חבר שנמצא בתוכך, אולי זה חבר אחר, אולי זה חבר של חבר. לך תדע. בזוית העין אתה רואה מישהו מצלם. אתה הולך להיות כוכב רשת. ברכותיי. כעת, כאשר הגוף שלך כבר לא שלך, ספר לי מה לבשת באותו ערב ומה עשית שהוביל לזה. איך זו אשמתך בעצם. אולי חייכת מדי? אולי נתת חיבוק ארוך יותר? אולי זו החולצה הצמודה? הזמנת משקה אחד יותר מדי?

כמובן שזה לא אתה, אני יודע, לך אין בעיה עם נשים. זו בעיה של הגבר 'ההוא' שהוא גם לא אני. הרי כולנו כגברים, בפרט אתה ואני, בסדר גמור. כך בורחים מאחריות. אך האחריות, כאמור, היא של כולנו. גם לנו יש 12 צעדים לעבור. עלינו להכיר בבעיה, לחשוף אותה, להאמין בריפוי, לערוך חשבון נפש, להודות בפגמים שלנו, להתכוון לשינוי, לגלות ענווה, להתכונן לבקשת סליחה באלה שפגענו ולממש זאת, לגלות סובלנות ואהבה, להתפתח רוחנית ובסופו של דבר – להעביר את המסר הלאה, לחנך את הגברים שבדרך, הילדים שלנו.

עלינו להפסיק לשתוק. אסור לנו לשתוק. אסור לשתוק על מה שמתרחש מדי יום. אסור לשתוק בפני מעסיקים, מפקדים או "רק" אנסים בפוטנציה המנצלים את מרותם. אסור לשתוק לחבר ש"עושה קטעים" ואלכוהול בשבילו זה "אמצעי להעמיס". על מסיבות עם "רקדנית", "מעסה" או נערת ליווי "שרוצה את זה". על "יחסי מין" של מבוגר עם נערה צעירה - אם צריך לשאול בת כמה היא אז אין שאלה. אסור לשתוק בפני בתי המשפט וענישה מגוחכת של 'עבודות שירות' בגין מעשים מגונים בילדה בת 12.

יש לזעוק כאשר שופט אומר על ילדה בת 9 ש"היה לה אופי מתירני". דמיין שזה אתה ותפסיק לשתוק. אנחנו צריכים ויכולים להתקדם לחברה ראויה ומוסרית יותר. חברה המתאפיינת בסובלנות, אהבה, חמלה, ענווה וערבות הדדית אמיתית. עולם שיאפשר לכולנו לחיות בכנות חיים נקיים מאשמה".