4 שנות מאסר ו-3000 שקל פיצוי לכל נפגעת נגזרו על עברין המין רונן שיך שהפיץ תמונות וסרטונים  של 187 נשים. מדובר בתיק "חוק הסרטונים" הגדול ביותר שהתנהל עד היום בישראל.  בגזר הדין נאמרו אמירות עקרוניות על הנזקים העצומים שנגרמו לנפגעות אך בסופו של דבר העונש שנגזר אינו מספק. אמנם זהו העונש החמור ביותר שהושת על מי שהפיץ סרטונים ותמונות עם תכנים מיניים אך 4 שנים, לעומת 6 השנים שדרשה הפרקליטות, הוא עונש שאינו הולם את חומרת השבר שחולל שיך בחיי הנפגעות. 3000 ₪ לנפגעת הוא פיצוי מזערי, מעליב, שאינו משקף את חומרת הפגיעה ואין זה ראוי לעשות "הנחת כמות" לאדם שהשחית ופגע בכל כך הרבה נשים.

מתיק כזה היה צריך לצאת מסר מהדהד וזועק המגובה בענישה מותאמת. עונשים מקלים מערערים באופן יסודי את האמון במערכת אכיפת החוק וגורמים לחלק מהנפגעות והנפגעים לקבל החלטה שכף רגלם לא תדרוך במשטרה בגלל החשש מעוגמת הנפש האדירה הכרוכה בהתמודדות עם ההליך הפלילי. אנחנו באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית פוגשות נפגעות ונפגעים רבים שעברו חוויות קשות בהליך הפלילי אותן הם מתארים כ"אונס שני". לא פעם הם חשים שהשופטים לא מבינים לחלוטין את הטראומה שחוו ואת השלכותיה, חווים ניסיונות מטלטלים לערער על אמינות עדותם מצד סנגורים תוקפניים ורואים כיצד השופט לא מתערב ולא שם גבולות לחקירה הנגדית. זהו מצב בלתי נסבל שחייב להשתנות. נפגעות ונפגעי עבירות המין שעוברים לא פעם פגיעה עמוקה ושבר עמוק חווים פגיעה נוספת בתוך הליך שנועד להביא לתיקון, לצדק, ולענישה של הפוגע.

אחד מהפתרונות לשינוי המציאות הוא הקמת בתי משפט לעבירות מין, כאשר השלב הראשון הוא אימוץ ההמלצה של ועדת ברלינר (ועדה שהוקמה ע"י נשיאת העליון, אסתר חיות, כדי לגבש המלצות לשיפור הממשק של מערכת אכיפת החוק עם נפגעי עבירות מין)  ולערוך פיילוט במחוז אחד בארץ ובו יוקמו מחלקות ייעודיות לטיפול בעבירות מין עם שופטים מתמחים בתחום. חשוב להדגיש כי שופטים הדנים בתיקי עבירות מין נדרשים להתמודד עם קשיים מורכבים עקב ייחודן של  עבירות  המין, המחייבות את השופט להתמודדות בכלים שונים מאלה להם הוא נדרש בדונו בתיקים פליליים אחרים. שופטים הדנים בתיקי עבירות המין נזקקים ליידע רב מתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה  ומדעי המוח ועליהם לרדת אל נבכי הנפש של הנפגעות והנפגעים המתקשים למסור עדות סדורה בבית המשפט בשל הטראומה הקשה שחוו. לכן חשוב שיהיו שופטים ייעודיים שיוכלו להתמקד בתיקים אלה בלבד לצורך התמקצעות בהם. עליהם להבין את המצב הנפשי של נפגעת או נפגע העבירה, על הסיבות לשיהוי בדיווח, על חוסר היכולת לתת תיאור קוהרנטי של הפגיעה, על מצבים דיסוציאטיביים מהם סובלים הנפגעות והנפגעים ועל תופעת הקורבנות החוזרת .

פעמים רבות עולה חשש שלשופטים אין הידע והכלים המתאימים ובשל אותם קשיים, עלולה לצמוח פרשנות מוטעית באשר להתנהלות נפגעי העבירה, שעשויה להצטייר לא פעם כתמוהה. רק ידע מקצועי ומיומנות בתחום, יש בהם כדי להניח בסיס להבנת התחום, כמו התובנה המתבקשת כי התנהלותו של קרבן עבירת המין בבית המשפט ומחוצה לו, נובעת ממנגנוני ההגנה שאימץ לעצמו, במצב של פוסט-טראומה, וכי בפועל מדובר בתגובה טבעית שאין בה משום ערעור האמינות.

לאור המצב כיום, נתקלים נפגעי עבירות המין לא פעם, בהגיעם לבית המשפט במערכת שאינה מסוגלת להבין את צורכיהם הייחודיים וההליך המשפטי עלול לגרום לנפגעת ולנפגע לחוש שוב חוסר אונים וחוסר שליטה, אם על ידי מיקום הנפגעת כעדה משוללת זכות השפעה על התפתחות ההליך, ואם כעדה המתקשה לבטא את עצמה. מכאן החשיבות הרבה בהקמת בית משפט מתמחה בתחום שיוכל ליצור חיבור וגשר בין השיח המשפטי ובין השיח של נפגעי העבירה.

עבור נפגעות ונפגעי אלימות מינית שחשים חוסר אמון או אינם יכולים (עקב חוק ההתיישנות)   להיכנס בשערי ההליך הפלילי אנחנו מציגות היום בשיתוף ה"טריבונל לתביעות צדק מגדריות", שהוקם ביוזמתה של הסוציולוגית ג'סיקה נבו, מודל חדשני של טריבונל עממי לתביעת צדק. זהו מרחב חלופי להגשת תלונה ומתן עדות המאתגר את ההליכים הפליליים ומאפשר לנפגע/ת העבירה להשמיע את קולה במרחב בטוח. היום יתכנס הטריבונל בפעם השנייה מאז הוקם.

מוזמנות להצטרף בלינק הבא. 

מוזמנות להצטרף בלינק הבא. 

השינויים חייבים להתרחש – הן בתוך המערכת המשפטית הפורמאלית והן ע"י יצירת מרחבים אלטרנטיביים להליך הפלילי למי שאינם רוצים להיכנס בשערי המערכת הממוסדת. המציאות חייבת להשתנות עבור רבבות של נשים וגברים שזכאים להכרה, לתוקף ולצדק מהפגיעה הקשה שחוו.

**

הכותבת היא אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי אלימות מינית