שומעים את השקט הזה?

קרוב ליממה מאז התפרסם התחקיר על גל אוחובסקי, שלכאורה כפה את עצמו על גברים עימם נפגש, ו"בכירי הקהילה", כמו שאוהבים לקרוא להם באולפנים, שותקים.

שקט מוזר, מביך, עצוב ובעיקר מדאיג.

המנהיגים הגאים שממהרים להגיב בחריפות על כל התבטאות הומופובית של רב אנונימי – שותקים.

מובילי דעת הקהל שמזדרזים לפרסם פוסטים על כל פוליטיקאי שעושה צעד בכיוון הלא נכון – שותקים.

בכירי הקהילה שמצליחים לגייס ולסחוף את המדינה כולה לצעוד לצידנו בקריאה לשוויון ובטחון – שותקים.

האנשים שממלאים את האולפנים בגאווה ומייצגים אותנו כדמויות מובילות, לוחמניות ולא מתפשרות – שותקים.

האמנים והיוצרים המוכשרים, פס הקול של הקהילה שהפכו לפניה ולנציגיה על המסכים – שותקים.

האנשים שחיים את הקהילה הגאה – מייסדיה, מקימיה, מארגניה ומגיניה – שותקים.

שמענו את השקט הזה אחרי ההופעה של אייל גולן במסיבת הגאווה של עופר ניסים, שעוררה זעם רב בקרב רבים מחברי הקהילה, ואנחנו שומעים אותו שוב עכשיו, כשאחת הדמויות הבולטות והמוכרות בקהילה מואשמת לכאורה בהטרדות.

הם לא שותקים כי זה אוחובסקי ואיתו לא מתעסקים, והם גם לא שותקים כי זה היה אייל גולן והוא לא מעניין, הם שותקים כי הם רגילים.

שותקים, למרות שהם יודעים, או לפחות חושדים, באנשים נוספים, בכירים יותר או פחות, שניצלו את מעמדם, כוחם, השפעתם ופרסומם, במודע או שלא במודע, על מנת לנצל ולפגוע מינית.

שותקים בשם הסולידריות, כי "אם נפתח את הנושא זה יפגע בקהילה כולה. זה רק ייתן תחמושת להומופובים, שיגידו 'הנה אמרנו לכם, קהילה של סוטים'." שותקים כי קל לתקוף אויבים מבחוץ, אבל קשה יותר להתעמת עם אנשים קרובים. שותקים כי למה לבאס, באנו ליהנות. שותקים כי זה לא רק אצלנו, גם באוכלוסייה הכללית מטרידים. שותקים כי בקהילה הגאה הסטנדרטים הם אחרים.

שותקים יקרים, עשרות ומאות מכם יושבים במשך שנים בבית ושותקים. בשם הסולידריות, בשם החברות, בשם שותפות הגורל. שתיקה שמאפשרת לתוקפים מינית להמשיך ולנצל את מעמדם ולפגוע באנשים נוספים. הסולידריות שאתם כל כך מקדשים צריכה להיות מופנית אל חברי וחברות הקהילה שהותקפו והוטרדו, ולא אל אלו שלכאורה התקיפו והטרידו.

התקופה הנוכחית היא ההזדמנות שלכם לשנות גישה ולסיים את קשר השתיקה. זה לא קל, אפילו קשה ואולי על סף הבלתי אפשרי. אחרי הכל נדרש מכם להפסיק להגן על אנשים שהם החברים שלנו, העמיתים שלנו, האקסים שלנו או אפילו בני הזוג שלנו.

אבל זו גם הסיבה שזה כל כל חשוב – ההשפעה שיש לכם עליהם יכולה לשנות את התמונה. הידיעה שגם אתם וגם אנחנו לא נשתוק ולא נאפשר, היא זו שתמנע מהם להמשיך במעשיהם, ובסופו של דבר תציל אחרים, וגם אותם.

בקהילה שמקדשת את החופש והמתירנות המינית קשה לצעוד בתוך התחומים האפורים של ההטרדות המיניות. אבל הגיע הזמן לעשות את הצעד הראשון. הופעתו המיותרת של אייל גולן במסיבת הגאווה בקיץ האחרון עשתה לקהילה הגאה טובה גדולה, היא העירה אותנו בסטירה מצלצלת. התחקיר על גל אוחובסקי הוא אחד מתוצרי הלוואי של הסטירה הזו, ואחריו יבואו עוד. גל הוא לא הראשון ולא האחרון, ובטח לא היחיד.

לאינסטגרם שלנו כבר התחברת?

האירועים האחרונים הם בדיוק הדחיפה הקטנה שהקהילה הגאה הייתה זקוקה כדי להתחיל להתמודד עם נושא ההטרדות המיניות. כשיקומו עוד ועוד מתלוננים, ויעלו עוד ועוד שמות, השתיקה שלכם כבר תהיה חסרת משמעות. היא פשוט תהיה עדות לפחדנות והאימפוטנציה שניהלה אתכם במשך כל השנים האלו.

השיח הער בנושא מוכיח שמשהו משתנה. עוד ועד אנשים מוכנים לפרוץ את קשר השתיקה, לשבור את המחסום ולהתחיל לנקות ולהתנקות. וזוהי גם שעת המבחן שלכם, השותקים והמאפשרים, בתקווה שהמנהיגים האמיתיים מביניכם יפסיקו לשתוק. מעכשיו.

זה הזמן לשבור שתיקה, לגנות, להתנגד, להוקיע.

יש לכם את הכלים ויש לכם את הקול, ויש לכם את הגב של כולנו.

השאלה היא האם יש לכם את האומץ?

**

הטור התפרסם לראשונה במגזין הקהילה הגאה WDG. הכותב ג'ורג' אבני הוא עורך WDG