ביום שבת האחרון שודר בקשת 12 סרט הדוקו-דרמה "מלכה – סיפורה של לינור אברג'יל". לא תכננתי לצפות בסרט, הסיפור של מיס תבל הישראלית מוכר וידעתי שהצפייה בו תהיה קשה. חשבתי שאני מכירה את כל הפרטים והעדפתי לא להיכנס לזה, כי מי רוצה להיכנס לתיאורים גרפיים של רוע אנושי וניצול? רצה הגורל וזיפזופ בין הערוצים גרם לי להיתקע על הסרט, רוע וניצול היו שם, אבל בעיקר היה שם סיפור של אישה חזקה שהקדימה את זמנה וניצחה את אותו הרוע.

הדרך של אברג'יל התחילה כמו סיפור אגדה, בשנת 1998 היא זכתה בתחרות מלכת היופי של ישראל. אחרי הזכייה, בגיל 17 בלבד, היא טסה למילאנו כדי לפתח קריירת דוגמנות בינלאומית. כולם אז ידעו, מי שרוצה להצליח צריכה לכתת רגליים בין הסוכנויות באיטליה. כשהבינה שזה לא זוהר כפי שחשבה היא החליטה לחזור לארץ ויצרה קשר עם שלמה נור, סוכן נסיעות ישראלי. מהרגע הזה סיפור האגדה הפך לסיפור אימה. נור שכנע את אברג'יל שעדיף לה שיסיע אותה לרומא ומשם תחזור לישראל. במהלך אותה נסיעה הוא אנס אותה באיומי סכין.

אחרי האונס האכזרי, בתושייה גדולה, מלכת היופי הצליחה לשכנע את האנס לקחת אותה לתחנת הרכבת. כשהגיעה לשם מיד יצרה קשר עם אמה שהורתה לה ללכת להתלונן במשטרה ולא להתקלח על מנת שהראיות לא יאבדו. וכך עשתה. אברג'יל הגישה תלונה נגד נור באיטליה ואז בישראל. שבועות ספורים אחר כך היא כבר השתתפה בתחרות מיס עולם, כשבפנים היא נושאת כאב גדול וטראומה ענקית.

אני חושבת שכל מי שחי באותה תקופה זוכר את מסיבת העיתונאים, את הכתבות בנושא, את הצילומים מבית המשפט ובעיקר את הסרטון של רגע הזכייה והדמעות שהתגלו בהמשך כדמעות של עצב ולא של שמחה והתרגשות. אני זוכרת שכנערה הכרתי בעיקר את הצהוב והעדפתי להרחיק את הפרטים, בעידן שלפני המי טו סיפורים כאלה היו בעיקר ברקע. היום אני יודעת שאברג'יל הייתה פורצת דרך, רק שבישראל של שנות התשעים לא הבינו עד כמה. ובמקום להדהד את הסיפור בבתי הספר לילדות ולנערות – הוא נשאר רחוק במהדורות החדשות.

אברג'יל נאנסה ולא הסכימה לשתוק, היה ברור לה שהיא מספרת את הסיפור שלה ושהאנס שלה, שלמה נור, צריך להיענש. היא ביקשה להסיר את צו איסור הפרסום כי ידעה שהיא לא אשמה במה שקרה ואין לה במה להתבייש, והיא לא פחדה להגיד שבית המשפט מעביר אותה אונס שני כשהוא מבקש ממנה להוכיח שהיא דוברת אמת.

בסיפור הזה יש כמה שיעורים – הראשון והחשוב ביותר: מי שעברה אונס או תקיפה מינית לא אשמה. את לא אשמה שסמכת על טובו של אדם, לא אשמה אם עלית אליו הביתה, אם היית איתו לבד, וזה לא קרה בגלל מה שלבשת או מה ששידרת. השיעור השני הוא: תספרי את הסיפור שלך. אל תשתקי, אל תדחיקי, תתלונני במשטרה. נכון, זה לא קל וגם היום, 24 שנים אחרי, המשטרה ובתי המשפט לא מקלים על נפגעות תקיפה מינית. אבל את לא צריכה לשמור את זה לעצמך ולהתבייש. מי שפגע בך צריך להיענש. זה יכול לשחרר אותך וכך גם אולי תימנע פגיעה של נשים אחרות.

השיעור השלישי, שגם הוא חשוב לא פחות, הוא העוצמות והכוח שיש למשפחה שלנו ובאופן ספציפי לנשים בחיינו. הסרט "מלכה – סיפורה של לינור אברג'יל", מספר לא רק את הסיפור שלה אלא גם את הסיפור של המשפחה שלה ובפרט את הסיפור של אמה וסבתה. שתי נשים שליוו אותה ונתנו לה כוח וביטחון, ואת האמונה השלמה בעצמה ובדרך שלה. כמה חשוב ללמד את הילדות והילדים שלנו שתמיד נהיה שם ושהם יכולים לפנות אלינו בעת צרה. שיחת הטלפון הראשונה שעשתה לינור אחרי האונס, העצה של האמא שעזרה לה להוכיח בהמשך את שעברה, והחיבוק התמידי של הסבתא ובעצם של כל המשפחה שגרמו לאברג'יל להרים תמיד את הראש, לא לחשוש ולא להתבייש. כי לא היא זאת שצריכה.

את הסרט על לינור צריך להקרין בבתי ספר וכל אישה צריכה לצפות בו. הוא עוסק לא רק בפגיעות מיניות, אלא בכוח שטמון בכל אחת ואחד מאיתנו וביכולת שלנו לשנות את העולם ואת הנרטיב שלנו. 24 שנים עברו מאז האונס והסיפור של אברג'יל קיבל תהודה בכל העולם. היא הפכה אותו לדרך, עזרה לנפגעות אונס ברחבי העולם לספר את סיפורן וממשיכה להציף אותו שוב ושוב ולשנות חיים של אחרות. כולנו צריכים להודות לה על כך.

**

והנה עוד סיבה למה הסרט הזה כל כך מוצלח- צוות נשי מלא עבד עליו והצליח לדייק אותו: במאית ועורכת ראשית - פז שוורץ. מפיקה ראשית - אבקסיס נובו, במאית דרמה -  לימור שמילה. תסריטאית - מיכל מונצז. עורכת - רותי פרי בר