אתמול (ה') פורסמה בעיתון מעריב פרשנותו של השר אלי ישי למקור החשש של נשים להתלונן על אונס: הן נאנסו על ידי עובדים זרים, ולכן חוששות שמא יחשבו שהן נשאיות איידס. מעניין.

 

בכלל, לקוראת החדשות נדמה שהגיעו ימים טובים - פוליטיקאים מהמרכז והימין הפוליטי פתאום קמים ועומדים על זכותה לביטחון אישי מתקיפה מינית ופחד. דני דנון, מיכאל בן ארי, מירי רגב ועכשיו גם אלי ישי יוצאים בפומבי ובגאון כנגד תקיפות מיניות, וכל מקרה אונס מקבל את תשומת הלב התקשורתית והאמפתיה שמגיעה לו בטבעיות. כלומר, רק אם האנס לא יהודי.

עוד ב Onlife:

אם האנס יהודי, פתאום עולים כל הטיעונים המוכרים: המתלוננת (ופתאום זו מתלוננת, לא קורבן או נפגעת) משקרת, מניפולטיבית, מטורפת, מאוהבת. היא מונעת מנקמה, משנאת גברים, היא מוסתת על ידי פמיניסטיות. האנס לכאורה הוא איש טוב, תורם לקהילה, ילך לקרבי, שירת את המדינה, איש משפחה אוהב וטוב. ויהודי, כמובן שיהודי, ורצוי שיהיה גם אשכנזי.

 

גוף האישה לא חשוב - חובתה לאומה כן

ניתן להצביע על שתי סיבות לסטנדרט הכפול הזה. ראשית, מקרי האונס של נשים על ידי פליטים סודנים מתאימים בצורה מושלמת למיתוס האונס בשיחים - הצורה הנדירה ביותר של אונס, המתבצעת על ידי זר ברחוב חשוך. והרי במקרה הזה הזר אינו רק לא מוכר, אלא גם שחור ולא יהודי, ורחובות דרום תל אביב חשוכים, והקורבן האומלל לבן וכל כך תמים ומושלם. 

 

לתקשורת אינטרס בשימור מיתוס האונס בשיחים, על חשבון המציאות הרווחת בהרבה של אונס על ידי אדם מוכר, משום שזה מיתוס המשמר ערכים חברתיים מחד, ולא מערער דפוסי התנהגות גבריים מאידך. הרי אם אונס זה רק משהו שעושים לאישה זרה ברחוב, לא יתכן שהאישה שעלתה אל פלוני הביתה, לא הסכימה שיפשיט אותה ונאנסה על ידו. הוא בסך הכל מוסס התנגדויות, היא שיחקה אותו ובילבלה אותו, כי "נשים תמיד מתנגדות והן אף פעם לא יאמרו כן".

 

הסיבה השניה והעיקרית שלבן ארי, דנון וישי אכפת פתאום מתקיפות מיניות אינה נובעת מכך שהם קמו בבוקר והבינו את עיקרון זכות האישה לגופה, אלא מאחר שהם ראו, ועדיין רואים, בנשים יהודיות (וגם בערביות וזרות, להבדיל) רחם מהלך. הרחם הזה חשוב להמשכיות העם היהודי, וחשוב לשמור עליו טהור. אם נשים יעסקו באקטים מיניים (בהסכמה או שלא בהסכמה) עם אינדיבידואלים מחוץ לקהילה שלהם, הן למעשה מפוררות את אותה קהילה, מכניסות אליה אלמנטים זרים.

הזרים מפתים את הנשים קלות הדעת שלנו

אין חידוש מהותי בחרדה מפני גברים זרים שיקחו את "הנשים שלנו", ולא צריך להרחיק לכת לארה"ב או גרמניה כדי למצוא תקדימים היסטוריים. פה קרוב, בתל אביב של שנות ה - 40, רבנות עיריית תל אביב הקימה את "הוועדה לשמירת כבוד בת ישראל". הוועדה שמה לה למטרה, בין השאר, להלחם בזנות היהודית. זונות יהודיות שירתו ערבים וחיילים בריטים, ולפיכך עוררו חרדת התבוללות.

 

אולם את הבעיה עם הזונות ניתן לפתור בקלות - הללו אף פעם אינן באמת חלק מקהילה, והן הראשונות שנדחקות מכלל החברה והגנתה, לשוליים הפרועים. לא, הבעיה הייתה עם הנשים שעסקו בקשרים רומנטיים מרצונן החופשי עם חיילים בריטים וערבים מיפו. אלו עוררו חרדה  שנפתרה באלימות וכפיה - למשל הרצח של חיה זיינדברג על ידי פעילי לח"י אחרי שהיתה בקשר עם צעיר ערבי מיפו, ב - 1948.

 

רבני תל אביב סיפרו באריכות על האופן בו נשים יהודיות טובות מפותות על ידי ערבים או בריטים עם שקרים מתוקים וחפצים, נקלעות למערכות יחסים איתן ואז סובלות מאלימות. כי נשים, אגב, גם לא מסוגלות לבחור לבד, לא יודעות מה טוב להן ומכיוון שדעתן קלה כל כך, ורובן בכל מקרה רק רוצות מתנות ודברים נוצצים - קל לתעתע בהן ולקנות אותן.

 

את רבני תל אביב, כמו את חברי ארגון להב"ה של היום, איכות החיים וביטחונן של נשים מעניינים כקליפת השום. מה שחשוב הוא שלא יתערבב דמן הטהור והיהודי עם הגויים המלוכלכים. והרי אלימות נגד נשים (זו שמנופפים בה כאיום כשמדברים על יחסים רומנטים בין יהודיות וערבים) לא באמת מטרידה את אותם ח"כים, זו שלטעמם סטירה בין בעל ואישה או מין ללא הסכמה זה רק עניין תרבותי.

 

רק לשם חידוד הנקודה, ממש השבוע העבירה הממשלה 161 מיליון שקל למוסדות חרדיים, תיקצבה את לשכת האנס המורשע משה קצב ב - 1.7 מיליון, ואז הודיעה שהיא מסרבת להעביר 4.2 מיליון למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שנדרשים כדי למנוע את סגירתם.

"היא הזמינה את זה" לא עובד במבטא אפריקני

השיח התקשורתי והפוליטי בנושא אלימות מינית בשבועות האחרונות לוקה בצביעות מחרידה ובניצול ציני של אחד הפשעים הקשים והנפוצים בחברה שלנו. על גבן של קורבנות אונס מנהלים מאבקים פוליטיים, על גבן של אותן קורבנות תקיפה מינית - אלו שעד לפני רגע היו שקרניות והיסטריות ("מה את קופצת, כולה הבאתי לך מחמאה, את יודעת שאת רוצה את זה") - מכתימים 3% מאוכלוסיית תל אביב, כשבפועל, רוב אלו שמטרידים ומפחידים אותי כשאני רוכבת על אופניים בלילה בדרום תל אביב, אלו שחותכים בכוונה ושולחים ידיים - עורם לבן ושפתם עברית.

 

הרטוריקה שמופנית כלפי הסודנים מונעת מאותה אלימות ומאותה שנאת האחר: כל מי שאינו חבר באליטה הלבנה והגברית, זאת שפוגעת כל כך במאות אלפי נפגעות האונס בישראל בבואן לנסות ולהגיש תלונה במשטרה ולהשיג צדק. במקרים כאלה האלימות הזו מופנית כלפי הנאנסת - הנקמנית, הפתיינית, המטורפת. אגב, אלי ישי, זאת הסיבה בגללה נשים רבות כל כך חוששות להתלונן. לאיידס אין שום קשר לנושא.

 

כוחם של טיעוני ההגנה הגבריים המוכרים נעלם כשהטוען אינו לבן, כמו גם החובה הקדושה (אליבא דה טוקבקיסטים) שלא להכליל ממקרה אחד לאוכלוסיה שלמה, לא להכפיש, וחשוב מכל: לשמוע גם את הצד השני.

 

אבל היי, יכול להיות שכל אותם פוליטיקאים וטוקבקיסטים פשוט לא מבינים את המילים "בלבוש שלה היא הזמינה את זה/ היא נהנתה מכל רגע/ הרסה לי את החיים/ נשים תמיד מתנגדות בהתחלה" כשהן נאמרות במבטא ערבי או אפריקני כבד.