האירועים האחרונים בהודו בעקבות מותה של קורבן האונס האכזרי, ריגשו אותי מאוד.
ב - CNN וב - SKY הראו את ההפגנות הגדולות בהודו, המונים שמדליקים נרות לזכרה, שרים ודורשים שינוי. מזכ"ל האו"ם באן קי מון גינה את האונס ופרסם הודעת השתתפות בצער, אבל הלב שלי נצבט למחשבה על נשים רבות שזה קרה להן ומזכ"ל האו"ם לא שמע עליהן בכלל.

ההמונים לא השאירו אותה אלמונית חסרת זהות

איכשהו, אותה אישה שנסעה באוטובוס עם חבר או ידיד (שגם הוא נפצע קשה), ושלא באשמתה נאנסה על ידי שישה גברים באלימות קשה שגבתה את חייה, הפכה לסמל.

אולי היא הגיעה בדיוק ברגע שלציבור ההודי נמאס והיה לו די מהאלימות כלפי נשים. רבים הבינו פתאום שנשים הן לא מיעוט זר, מוזר, שיושב בקרבינו ואיש לא מכיר את דרכיו ומנהגיו. מדובר בחלק אינטגרלי מהחברה, שנמצא בלב ליבה, בעמוד השדרה של האנושות. אפשר לראות בהפגנות הודים רבים מדליקים נרות ומתפללים לזכרה. לא רק נשים, גם גברים רבים הדליקו נר לזכרה, לזכרו של בן אדם, שסבל אכזריות רבה, ובגבורה חסרת גבול התנגד לתוקפים עד שכוחו לא עמד לו, ועד הרגע האחרון לא נכנע ולו במחיר חייו. המין הביולוגי לא חשוב. זה היה בן אדם אמיץ.

אבל הזהות היא חלק מאיתנו והיא חשובה. חשוב שהייתה זו אישה דווקא ולא גבר, כי כולם יודעים בהודו שלא היה כאן יוצא מן הכלל. הכאב הגדול נובע מהעובדה שהסיפור הוא לא יוצא דופן או חריג, שהוא קורה שם במידה כזו שהוא הפך להרגל, למנהג, לחדשות ישנות כמעט, ונדמה שאנשים כבר הרגישו שנמאס מפגיעות כאלו בנשים.

אף על פי שלא פורסם שמה של הנאנסת, ההמונים בהודו לא השאירו אותה אלמונית חסרת זהות. היא הייתה חלק מהם, מהעם או מהמשפחה. הם הזדהו איתה כל כך שנתנו לה שם. בתחילה כינו אותה דמיני על שם גיבורת סרט בוליוודי בו אישה מתערבת לטובת עוזרת הבית שלה לאחר שזו עברה תקיפה מינית. לאחר מכן התחילו העיתונים לכנות אותה בשם ייחודי משלה נירבהאיה שמשמעותו חסרת הפחד. אפילו שגרירת ארצות הברית לאו"ם, כינתה אותה ניר בהאיה בטוויטר שלה וכולם ידעו מיד למי הכוונה. איש לא תיקן ואמר שזה לא שמה, שמה האמיתי, שלא פורסם. ולמה צריך לפרסם את שמה האמיתי? יש לה שם, קוראים לה חסרת הפחד.

נראה שלהודים נמאס. מפגינה מדליקה נרות לזכרה של נירבהאיה (צילום: רויטרס)

טישטוש הפנים מטשטש את היכולת להזדהות איתן

נדמה לי שאולי יש מה ללמוד מן ההודים. בטלוויזיה שלנו מראיינים נפגעות מוצללות ומטושטשות (וגם זה קורה רק לעיתים רחוקות) ומזהים אותן באות הראשונה של שמן. איכשהו הן בדרך כלל א'. הקול המעוות והמחסור בפנים מקשה עלינו להזדהות עם הדמות על המסך. היא מישהי אחרת מאיתנו, זרה. אין לה אישיות, העדפות או דעות, היא נראית כמו כל נפגעת אחרת, הסיפורים מיטשטשים והזהות שלהן הופכת גנרית. הן הופכות להיות, עבורנו, רחוקות מעין ורחוקות מלב ואין לנו קנה רצוץ להיתלות בו כדי לומר "היא משלנו" או "אני מרגיש כמוה" או "היא מזכירה לי את עצמי".

הן צללית והן נשארות צללית. אין להם שם או פנים, וכתוצאה מכך גם לא זהות. אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמינו מה הן אוהבות או שונאות, חוות או מרגישות אבל אנחנו כן יכולים להעלות בראשינו את השם נירבהאיה. אנחנו כן יכולים להזדהות עם האימה שחווה נערה צעירה כששישה גברים מקיפים אותה באוטובוס. אנחנו כן יכולים להתחלחל כשאנחנו חושבים על הפחד הנוראי ברגע ההוא, כשהנהג קם והצטרף למעשים, והיא מבינה שאיש לא יעזור לה. על הכאב שהיא חוותה כשנאנסה  בברוטליות ועל האומץ האדיר כשגילתה כשניסתה בכל הכוח להילחם בחזרה.

גברים או נשים, ישראלים או הודים או כל לאומיות אחרת, אנחנו מסוגלים לחוש את שאט הנפש מהמעשה ואת ההכרה של כל בן אנוש: אם היא יכלה להילחם בחזרה במצב נואש כזה, אנחנו לכל הפחות יכולים להילחם כדי שזה לא יקרה פעם נוספת, לאף אחד, לא בהודו, ולא כאן בישראל. הם מדליקים נרות לזכרה אבל בד בבד גם תובעים מראש הממשלה רפורמות בחוק, עונשים מרתיעים ונחישות של הממסד להגן על האזרחים בכל האמצעים, ואת כל הדברים שההודים תובעים לשנות יש מקום לשנות גם אצלנו. ובשפע - לזכרה.

כי זה בכלל לא משנה אם היא הייתה אישה הודית, סינית, שוודית או מרוקאית, היה לה שם וכולנו יכולים להזדהות איתה: נירבהאיה, חסרת הפחד.