כבר שבועות שמגיעות אלינו ידיעות חלקיות, שמועות, פוסטים חידתיים בפייסבוק – על מקרה קשה של ספק ניצול מיני ספק פרשיית הטרדה מינית שמעורב בה השר גדעון סער. אני מדגישה, מדובר בשמועות, ברעש ברשת, ולא בשום ידיעה מבוססת או מוכחת.

אנחנו מביטות, כועסות, ועושות share לסיפור. מתעצבנות שאף אחד לא עושה עם זה משהו, כועסות על התקשורת שלא מפרסמת, מתלוננות על המשטרה שלא חוקרת והסיפור מתנפח ותופס תאוצה. אמש נודע כי היועץ המשפטי לממשלה יבדוק את אמינותו של המכתב שהופץ כביכול מטעמה של אחת הנפגעות בפרשה.

וזה רק הסיפור האחרון שמתגלגל כאן מאתר לאתר, מדף פייסבוק אחד לשני, וכמוהו היו גם אחרים.

אז מה עושים עם זה?

 לכאורה, היה ראוי שיקום עיתונאי או עיתונאית רציניים וירימו את הסיפור. יעשו את מה שהמקצוע דורש מהם: לקחת קצה חוט וללכת לחפש את האקדח המעשן. להרים כל אבן כדי להגיע לחקר האמת ואז לפרסם את הסיפור – אם אכן יש סיפור. לכאורה זה תפקידה של התקשורת, לחקור ולבדוק.

לכאורה זה גם אמור היה להיות תפקידה של המשטרה. לקחת קצת חוט שמצביע על חשד לעבירה פלילית חמורה וללכת לחקור ולבדוק ולראות אם יש דברים בגו.

אבל גם העיתונות וגם המשטרה לא עשו זאת. ובשני המקרים הנימוק כמעט זהה: אין תלונה. כלומר: העיתונות אינה יכולה לפרסם חשד לעבירה פלילית, בוודאי לא חשד לעבירה של אלימות מינית כל זמן שאין קצה הוכחה, תלונה, מתלוננת, תיעוד של אירוע. הרי לא יעלה על הדעת שכלי תקשורת יפרסם שמועה מבלי לבדוק אותה, ואחר כך יתברר שלא היו דברים מעולם.

גם המשטרה, לכאורה, לא יכולה לחקור אירוע על סמך שמועות, כי אז ימצאו את עצמם השוטרים רודפים אחרי רוחות, משום ששמועות על אירועים פליליים יש בלי סוף ואנחנו לא מצפים מהמשטרה לרוץ אחרי כל שמועה ולבדוק.

אז מה עושים? מחכים לתלונה

מחכים שמישהי תגיע לתחנת המשטרה, תגיש תלונה ואז התקשורת יכולה לפרסם שהוגשה תלונה, והמשטרה יכולה ללכת ולחקור על בסיס תלונה שהוגשה. אבל נשים לא רוצות להתלונן. אני לא מגנה אותן ולא מאשימה אותן. לו הייתה מישהי פונה אלי היום ומתייעצת איתי, לא הייתי ממליצה בפניה להתלונן על עבירות מיניות (תקיפה, הטרדה או כל דבר אחר).. אני יודעת שזו אמירה קשה, אני יודעת שאני שמה מקל בגלגלי המאבק הפמיניסטי, אבל אילו הייתי יועצת אחראית, לא הייתי ממליצה להתלונן.

למה? כי נשים שהתלוננו, בעיקר כשמדובר היה באדם בכיר, ידוע, מפורסם – כולן אכלו אותה. כל מי שהתלוננה, חייה הפכו לסיוט. היכולת של אישה אחת לעמוד במתקפה תקשורתית חסרת תקדים, בצלמי פפראצי שמתעדים כל צעד שלה, בעיתונות חקרנית, עמלנית ומנדנדת, בחשיפה חסרת פרופורציות ולעיתים קרובות חסרת אחריות ברשתות החבריות – היכולת לעמוד איתן מול הצונאמי הזה היא אפס.

גם אישה חזקה, דעתנית, עם מודעות פמיניסטית מפותחת לא יכולה לעמוד בסחף הזה. אז למה להתחיל? ולכן קשה להאשים את אותה עובדת במשרד ראש הממשלה שסירבה להתלונן על נתן אשל, או נשים אחרות שעברות תקיפות מיניות, הטרדות או ניצול מיני על רקע ניצול יחסי מרות ובכל זאת העדיפו לסגור את הפה ולהמשיך הלאה.

לא מתלוננות - והתוקף מרוויח

אבל אז מתקיימת מציאות בלתי אפשרית לפיה התוקף/המטריד נותר במעמדו ואילו המותקפת נאלצת להבליג ולהמשיך הלאה משום שאחרת הפגיעה בה תהיה כפולה ועתידה בוודאי בשוק העבודה לא יתאפשר.

נדמה לי שאנחנו כחברה צריכות להיות אחראיות גם לעתידן של המתלוננות ולייצר ערוצי תלונה אחרים שגם ייאפשרו לסיפור לצאת, גם לתוקף לשלם את המחיר וגם למתלוננות להישאר באנונימיותן – אבל באמת. לא כמו א', המתלוננת כנגד הנשיא קצב,  ששמה נחשף לאחרונה בידיעות אחרונות. נדרשת כאן יצירתיות גדולה יותר כדי לחשוב על מודל שיאפשר לכל הסתירות האלה לחיות ביחד.

המודל הזה לא יכול להיות חשיפת חצאי אמיתות, הפצת שמועות נכונות או שקריות ויצירת רעש-רשת בלתי מבוקר, בלתי מבוסס ובעיקר מזיק, לכל הצדדים -כמו במקרה האחרון של ספק פרשת גדעון סער.

ועד שיימצא מודל אמין ויעיל יותר, שיאפשר לנשים להתלונן בלב שקט ולא לשלם מחיר גבוה מאוד – עד אז, עדיף שהן לא תתלוננה.