מאת: מאיה קוי

ראינו אותו עומד מחוץ לבית הקפה. בחור מסודר וכחול עיניים בנעלי התעמלות וכובע גרב. הוא עמד ובהה, בצורה שאי אפשר לתאר כלא אופיינית לחלק הזה של דרום תל אביב. כשהתפזרנו לעת לילה, זוגות של נשים ששומרות זו על זו ומפיגות קצת את הפחד התמידי, קלטתי אותו שוב, הולך מאחורינו בתמימות. כשנשארתי לבד, נתתי לו לצבור מרחק ממני לפני שהמשכתי ללכת, אחת מאותן אסטרטגיות הגנה עצמית במצבים מעורפלים - תני לו להתרחק ותמשיכי לתצפת, אל תצעקי בלי סיבה, כי למי שמפחיד אותך תמיד עומדת חזקת החפות.

הוא המשיך ללכת עשרה מטרים נוספים ואז הסתובב, חצה את הכביש וחזר כמו שבא. מעבדת הזיהוי והניתוח הפלילי בראש שלי התחילה לרוץ. מטרידן? אנס? סתם מסטול? הוא זומם משהו רע, אני בטוחה, אבל מה בדיוק, ומה אני עושה עכשיו?

אני צריכה לספר למישהו. המשטרה לא באה בחשבון, ואת השיחה הזו כבר ניהלתי. לא, אדון שוטר, לא ראיתי אותו ממש עושה משהו. הוא רק עקב אחרינו, כן. כן. שתשלחו ניידת, זה מה שאני רוצה. לא, אני לא יודעת איפה הוא עכשיו. הוא הפחיד אותנו, זה למה אני מתקשרת. כן, אני יודעת שללכת ברחוב זו לא עבירה פלילית. מה זאת אומרת "אל תסתובבי בלילה בדרום תל אביב"? הוא הלך, הטיפוס החשוד, ואני לא עשיתי כלום, כי לא היה לי למי לפנות. אבל זה לא חייב להיות ככה.

תארו לעצמכן שהייתי יכולה לקרוא לבאטמן

תארו לעצמכן את אותו תרחיש, רק שהפעם למישהו אכפת אם אני מפחדת. תארו לעצמכן שהייתי יכולה להרים טלפון לאיזה גיבור על שיוריד מהרחובות אנשים מפחידים שעוקבים אחריך בלילה, בלי שהוא יסתבך עם שאלות של חוקיות, עילה סבירה והחוק הפלילי. תארו לעצמכם שהייתי יכולה לקרוא לבאטמן לדרום תל אביב.

תארו לעצמכן שהזונות בתחנה המרכזית היו יכולות לספר למישהו על האימה ושהיא תיפסק. לספר לבאטמן שמקשיב ומאמין להן. תארו לעצמכן שבמקום לצרוח בחזרה על ההוא שרוצה שתכנסי איתו לאוטו או שבוהה בך בצורה מטרידה מתוך המכונית שלו, באטמן היה שובר את השיניים לכל מי שמחייך אליך ברחוב כאילו את הרכוש שלו, לכל מי שמשתפשף כאילו בטעות, לכל מי שעוצר את המכונית בדיוק בדרך שלך כדי להפריע לך ולהבהיל אותך ולהבהיר לך חד משמעית שהמרחב הזה אינו בשבילך.

תארי לך שבאטמן היה מפוצץ במכות את כל מי שעושה את אחת מאלפי הפעולות הקטנות שהופכות את המרחב הציבורי ללא בטוח (שלא להגיד מסוכן) לנשים, בלי להיות שום דבר שמתקרב לעבירה פלילית. אין דבר כזה יותר פחד ללא מענה, והאימפוטנטיות של מערכת אכיפת החוק מפסיקה להפריע לך. באטמן של דרום תל אביב הוא הפנטזיה האולטימטיבית של כל אישה שסובלת מהטרדה מינית על בסיס יומיומי.

הפחדת? תתכונן לחטוף

בהודו יש להן משהו יותר טוב מבאטמן. בעיר לאקאנו, בירתה של מדינת אוטר פראדש בהודו, התארגנה כבר ב- 2011 קבוצת גרילה בשם הנשים באדום. הנשים באדום הוכשרו בלחימה בכלי נשק קרים ובהגנה עצמית, והן מוציאות את כוחות ההגנה מתחנות המשטרה הפאסיביות, לפטרולים אקטיביים ברחוב. לא עוד "חף מפשע עד שיאנוס", ולא עוד חזקת החפות המעורפלת של הנגיעה המגונה עם גב כף היד בטעות והחיוך המפחיד. הפחדת? פגעת? היכון לחטוף מכות.

הנשים באדום (צילום מסך מתוך guardian.co.uk)

כמובן שזו רק עיר אחת מתוך מדינה של מיליארד אנשים. זו גם במקרה אחת מהמדינות עם שיעור האלימות המינית הגבוה בעולם, והסובלנות השיפוטית לעבירות מין מעוררת בחילה ממש. היחס לנשים בהודו וההשלכה שלו על התמודדות מערכות האכיפה עם אלימות מינית ועל תחושת הבטחון הסובייקטיבית כל כך רקוב, חסר תקווה ומקומם, שלנשים החרדות לבטחונן אין שום ברירה פרט להרתעה כוחנית. זה שונה מהותית מקורסי ההגנה העצמית עליהם ממליצים לכל אחת שמתלוננת על הטרדות רחוב והעדר תחושת בטחון, מאחר שזו אינה המתלוננת הבודדה שעומדת מול העולם האכזר, הרע והבלתי ניתן לשינוי שמלא בזאבים, אלא מערכת אכיפה והרתעה שממשטרת לא אותן, אלא את מי שמעורר פחד. אלו אבירות אפלות שפועלות לא מתוך כוח שניתן להן, אלא מטעם עצמן ומחוסר ברירה אחרת.

זוהי הפנטזיה של כל נפגעת ומוטרדת ובעולם, והחדשות הרעות הן שהיא איננה אפקטיבית באמת. כרגיל, אלימות מולידה עוד אלימות, ופעולות השיטור הללו לא נגמרות טוב. לנשים באדום אין באטמוביל אליה הן יכולות לקפוץ בתום הפעולה ההירואית, ואין להן את השריון חסין הכדורים וסופג הזעזועים של באטמן. כמו באטמן, הן עומדות מול גות'האם עולמית עם מערכת משפטית מקולקלת המצויידת בסטנדרטים שאינם טובים מספיק למניעה מראש של אלימות. להבדיל מבאטמן, הן לא מחלימות בין לילה וכשפוגעים בהן, קשה להתאושש.

אלימות נגד נשים אינה בעיה מספיק חשובה

אורטל בן דיין, פעילה בולטת למען דרות רחוב בדרום תל אביב, מגיבה בחיוך עצוב לחזון הזה של באטמן בדרום תל אביב. "חשבנו לגייס כסף ולשכור חברת אבטחה פרטית שתסתובב פה בשכונה ותענה לקריאות מצוקה מנשים". זאת, כדי לנסות ולהגן בצורה מסודרת על בטחונן הפיזי של דרות הרחוב והנשים בזנות באיזור המסובך של התחנה המרכזית, איזור שהמשטרה ויתרה מראש על הגנת המתגוררים בקרבתו. כמו באטמן, כמו הנשים באדום, חברת האבטחה היא פתרון חלקי שבא לפצות על חוסר האונות, חוסר האכפתיות, וסולם הערכים המעוות של מערכות אכיפת החוק.

זו קריאה לעזרה, גימיק תקשורתי. "אני לא חושבת שחברת אבטחה תגן על הנשים בדרום תל אביב, אבל זה כן מכריח את התקשורת להתייחס לאימפוטנטיות והעיוורון של המשטרה פה, ולתוצאה של המצב הזה: הבטחון של נשים בדרום תל אביב הוא הפקר".

הנשים באדום (והכנופיה הוורודה שקדמה להן) הן באטמן בדיוק במובן שהן פלסטר לבעיה חברתית חמורה. מעבר לאימפוטנטיות, מעבר לשחיתות, מעבר לענישה הלא מספקת ולחינוך הלקוי נגד אלימות מינית, הנשים באדום וחזון חברת האבטחה הם שלט ניאון מהבהב שמצביע על חברה בה אלימות כלפי נשים אינה בעיה מספיק חשובה ונחשבת, חברה בה זכותה של אישה לצאת לרחוב נתונה לדיון כי תכל'ס, לא לגמרי ברור לממסד מה יש להן בכלל לחפש מחוץ לבית.

תגיות