האם הנחת סם אונס במשקה היא עבירה בפני עצמה?
מה דינו של אדם שסימם אישה בסם אונס, אך לא הצליח לבצע בה את זממו? על פי החוק הישראלי, מתברר שאין תשובה חד משמעית
בחורה צעירה חשדה שבחור ש"התחיל" איתה במסיבת יום הולדת של חברתה הטובה, הכניס לה סם אונס לתוך המשקה האלכוהולי ששתתה, במטרה לבצע בה פגיעה מינית. החשד לכך עלה עקב תסמינים שהופיעו אצלה כגון: ערפול, עייפות, טשטוש, סחרחורת, רעידות ועוד. במקביל, בחורה נוספת שהייתה במסיבה, שגם איתה "התחיל" אותו בחור, חשה את אותם התסמינים.
במזל רב, אותה בחורה עזבה את המסיבה מבלי שאותו בחור, לכאורה, הספיק לפגוע בה באופן מיני. אולם, הערפול, העייפות, הטשטוש, הסחרחורות, הפחד, והרעידות שחשה לאחר המסיבה, והידיעה שמישהו ניסה לפגוע בה באופן מיני, וכמעט הצליח, לא יעזבו אותה לעולם. אותה בחורה מעוניינת שהבחור ישלם על מעשיו ולמנוע ממנו לפגוע בבנות אחרות. האם ניתן לעשות זאת על ידי הגשת תלונה למשטרה? האם התלונה במשטרה תבשיל לכדי כתב אישום? האם ניתן יהיה להרשיע את הבחור? – אין תשובה חד משמעית.
נתחיל בשלב ההוכחה: כיום ניתן לגלות שרידי "סם אונס" באמצעות דגימת שיער, עד 6 חודשים מיום "השימוש" בסם (כל עוד לא נעשה שינוי קיצוני בשיער כגון צביעתו). חוות הדעת של בדיקת שרידי הסם בשיער מתקבלת כראייה מדעית בבתי המשפט בישראל. הבחורה יכולה לפנות לאיתור שרידי "סם אונס" באמצעות דגימת שיער, במידה ולא ביצעה בדיקת דם עד 8-12 שעות מכניסת סם האונס לגופה. וככל שאלו יימצאו, להגיש תלונה במשטרה כנגד אותו בחור. אלא שבמערכת המשפט הישראלית אין סעיף חוק ברור אשר מתיישב עם המעשה של אותו בחור, זאת, מכיוון ש"כל" שעשה הבחור הוא לשים לבחורה "סם אונס" במשקה, מבלי לאנוס אותה.
ייתכן והסעיף שמתאים למעשה שביצע הבחור את העבירה הוא "שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה". אולם, עבירה זו קשה מאוד להוכחה. על מנת להוכיח ביצוע עבירה של שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה יש להוכיח כי אדם ניסה לשלול כושר התנגדות של אדם אחר על ידי סימומו באחד מן הסמים. מכאן, כי על המדינה להוכיח שבגוף הבחורה שרידי סם אונס, וכן שאותו בחור הוא זה ששם את סם האונס במשקה של הבחורה. בנוסף יש להוכיח כי אותו אדם התכוון לבצע פשע. כלומר, על המדינה להוכיח שאותו בחור התכוון לאנוס את הבחורה או לבצע כל עבירת פשע אחרת, כגון מעשה מגונה, ולשם כך סימם אותה.
כאשר עבירה זו כן מגיעה לפתחו של בית המשפט, היא אינה מגיעה לבדה אלא בצירוף העבירה שנלוותה לה, כגון אינוס או מעשה מגונה. במילים אחרות, כתבי האישום המייחסים לנאשם עבירה של "שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה" לרוב ייחסו עבירה נוספת, כגון אינוס או מעשה מגונה. המקרים שבהם היה כתב אישום בלבד על עבירה של "שלילת כושר" היו בודדים בלבד. המציאות בפועל היא שלנוכח הקושי בהוכחת העבירה לבדה, כמעט ולא קיימים כתבי אישום בגין ביצוע עבירה זו.
יחד עם זאת, אנו עדים יום יום לסיפורים של נשים שהחדירו להן חומרים שונים למשקה או שהיה ניסיון לכך – וברור, כי אותו אדם שמחדיר את הסם למשקה של הקורבן, אינו חפץ בכך שיהיה לה ערב מהנה יותר אלא שלו יהיה יותר קל לבצע בה את זממו. המדינה פעמים רבות מודעת לכך שיש קושי בהוכחה של עבירות מסוימות ולעיתים היא פועלת כדי להתמודד עם תופעות מסוימות וכדי להתמודד עם הקושי הזה, היא מחוקקת חוקים שיאפשרו לה להתמודד עם הקושי.
אז מה ניתן לעשות? המדינה יכולה לערוך תיקון לחוק שקובע כי אסור לאדם להביא לסימום של אדם אחר, ללא הצורך להוכיח שהייתה מטרה לכך (ניתן לקבוע שהמטרה היא נסיבה המחמירה את העונש). כך, עצם הנחת הסם במשקה של אדם אחר תהווה עבירה פני עצמה, מבלי הצורך להוכיח שהיה ניסיון למגע מיני כזה או אחר. כך גם יהיה קל יותר להוכיח את המעשה באמצעות בדיקת דם פשוטה, וגם הדבר יביא להרתעה מיידית של המנסים לסמם נשים כדי לבצע בהן את זממם, אך בעיקר, כך הנפגעות יוכלו לקבל מענה לפגיעה שהן עברו. לסמם אדם "סתם" נגד רצונו זה מעשה שצריך, רצוי והכרחי שיהיה ברף הפלילי.
הכותבים הם עורכי דין במשרד עומר בללי, המתמחה במשפט פלילי
React to WordPress
