במהלך הרצאה שנתתי בשבוע שעבר, שאלתי את הקבוצה שמנתה כ-60 איש ואישה, מי מהנשים הוטרדה מינית בחייה? מתוך 30 הנשים, אחת הרימה אצבע מגומגמת, בקושי נראית. שאלתי שאלה שניה: מי מהנשים בקבוצה לא הוטרדה מינית?

שתיים בלבד הרימו את היד, והרימו אותה גבוה.מה קרה לכל שאר הנשים? מדוע הן לא הרימו יד כששאלתי את השאלה הפשוטה הראשונה המפורשת? ולמה?

התשובה לשאלות האלה היא בדיוק אותה תשובה שניתנת לשאלה שנשאלת הרבה בזמן האחרון: למה נשים לא מגיעות למשטרה להתלונן על אף שנפגעו מינית. כי הן פוחדות. הן לא רוצות להתמודד עם ההשלכות של התמודדות עם הפוגע, חקירת המשטרה, העימות, החקירה הנגדית, ולבסוף העדות בבית המשפט.כך יוצא שעשרות אלפי נשים מסתובבות בינינו, כשהן מסתירות סוד נורא. הן נפגעות תקיפה מינית, ושותקות.

עמנואל רוזן: עשרות עדויות, מעט מתלוננות

בימים אלה, בעיצומה של חקירת פרשת עמנואל רוזן, פחד הנשים בולט במיוחד למרות שעשרות נשים מסרו עדויות בנושא. רק בודדות מהן  אזרו אומץ והגישו תלונות. כי הן פוחדות שתיחשפנה , פוחדות שהתלונה תשבש את שיגרת חייהן, פוחדות שזה ייוודע לגבר החדש בחייהן אם לא ידע עד כה. ואם הוא יודע על כך, סיכוי גבוה שהוא לא רוצה שזוגתו תהיה חלק מהמלחמה נגד עברייני מין. לעיתים אלו ההורים שדורשים שבנותיהן שלא תלכנה למשטרה, "זה יפגע במשפחה" הם אומרים, "שהאחרות ילכו".

אנחנו בשנת 2013. הנשים עדיין נלחמות על שוויון זכויות, שוויון מגדרי, נלחמות על עצמאותן, מפחדות ומפוחדות לעשות את הצעד הנוסף – שהוא המלחמה על חרותן הנפשית, ועל גופן.

אביה של מיס תבל בעבר, לינור אברג'יל מנהל סניף הבנק בשכונת מגוריי, לחץ לי את היד השבוע ואמר לי "תמשיכי. אני אב לילדה שנאנסה, ואני אב גאה. אני גאה בה ובאחרות שלא הסתפקו בלהגיש תלונה במשטרה, אלה גם חשפו את זהותן". הוא התכוון לנשים כמו  אודליה כרמון, אורלי רביבו ועוד. כל אחת מהנשים מתארת את התהליך שעברה כתהליך מעצים. שבתחילתו הוא ירידה לתהומות ואחר כך צמיחה וניצחון.

כל אחת בתורה, הסתכנו נשות הנשיא קצב ויצאו החוצה' כשהן יודעות שלעד ייזכרו בתור הנשים של קצב. אחרות הסתכנו בחרם של בני המשפחה שלהם.

היו שכתבו ספרים כמו אודליה כרמון, הפכו למתראיינות בשער והגדילה עשות לינור אברג'יל, שמספרת את סיפורה מעל בימות ובימים אלה יצא סרט אודות סיפור האונס שלה.

אורלי רביבו, הלא היא א' מבית הנשיא, אזרה אומץ וחשפה את פניה של המתלוננת המפורסמת והרשאונה בפרשת הנשיא קצב. אפשר לקוות שהיא לא תסתפק בראיון ובכתבה עליה, אלא תהיה השראה לנשים אחרות. לעודד ולחזק ולהגיד "אם אני יצאתי לאור, גם אתן יכולות. אני לא האשמה ואני לא צריכה להתחבא".

תלונה נגד התוקף היא השחרור האמיתי

ההתמודדות עם החשיפה היא לא פשוטה, אפילו קשה, אבל בדרך לשחרור אמיתי, נפשי ופיזי, בדרך לעשות את הצעד לעולם צודק וטוב יותר, צריך להעז, להסתכן, ללכת עם האמת הפנימית, שתהפוך לאמת מוחלטת.

בשולי הדברים, או אולי בראשיתם, תלונה במשטרה לא חייבת להיות מלווה בחשיפה. כמי שבאמתחתה לא מעט גברים שנעצרו, נשפטו ונכלאו בשל תקיפות מיניות חמורות שביצעו בנשים שהתלוננו, אוכל לומר שאף אחת מהנשים שהתלוננה נגדם  לא נחשפה בשמה.גם אלה שבחרו להתראיין, עשו זאת בעילום שם, והן מרגישות משוחררות ואמיצות.

תלונה לא מחויבת בחשיפה, גם כשזה מגיע לבית המשפט, שהרי הדיונים נעשים בדלתיים סגורות.  נכון, יש עימות עם המתקיף, צריך לתת עדות בבית המשפט תחת ידיו של סנגור חסר רחמים ,בדרך להגנה על הלקוח שלו, וזו משימה קשה, מתישה ומאיימת.  אבל מחיר החופש, התחושה שהצדק נעשה, שנשים אחרות ייצלו מעונשו של זה והאחרים, שווה כל רגע.

ומי שבכל זאת מעדיפה להחריש ולהמשיך בחייה צריכה אולי לקחת בחשבון שהשתיקה הזו תטלטל את נפשה בכל פעם שתיחשף פרשת תקיפה מינית חדשה. שתזכור כל אחת ואחת, שאולי, רק אולי, הקורבן הבא,עלולה להיות בתה, אחותה, חברתה הטובה.