פרשת השופט ישעיה: יש שופטים שמפחדים לחשוב
אמירתו של השופט בדימוס ניסים ישעיה, כי "יש בנות שנהנות מאונס", משקפת תפיסה נפוצה. בתי המשפט מעדיפים לרחם על הפוגע ולא על הקורבן, ושופטים, כמו כולנו, חיים בתוך תרבות שמאפשרת את זה
השבוע אמר השופט ניסים ישעיה בדיון במקרה של בת 19 שנאנסה בהיותה בת 13 אונס קבוצתי, כי "יש נשים שנהנות מאונס". זו הייתה מן הערת אגב כזאת, רחוקה מלהיות נדירה, והדבר שכיוון אליה תשומת לב מיוחדת הייתה שהיא נאמרה על ידי שופט, בזמן דיון, מול הנפגעת. והכי חריג הוא שהאדם שאמר אותה לא חשב שהיא חריגה כלל.
ולמה שיחשוב? כל מי שיציץ בטוקבקים בנושאים הללו יראה שהשופט הוא בוודאי לא היחיד שמתבטא כך, והניחוש שלי הוא שבשביל אגביות כזאת צריך היה שהשופט יחלוק את דעתו הזו עם החברה הקרובה והרחוקה ולא יקבל סנקציה חמורה במיוחד, או לא בכלל, בשביל שהוא יחשוב שהאמירה היא לגיטימית בדיון. שהדעה הזאת רלוונטית בכלל.
מרחמים ומזדהים עם הבן אדם הלא נכון
השופטים, בתוך עמם הם יושבים. הם לא מורמים מעם (להיפך) וכמו כולנו הם עוסקים בתדמית, במעמד שלהם, במשחקי כוח ובמרפקיאדה, וזה לא עושה אותם טובים מכולנו, זה עושה אותם אנשים. הם קוראים את העיתונים שאנחנו קוראים ומפנימים טרמינולוגיה נפוצה כמו שבת 13 שעברה אונס היא "נערה" או "מתבגרת" ולא "ילדה" או "קטינה". הם מטילים צווי איסור פרסום ואומרים שזה נעשה כדי שלא לפגוע ולבייש את הקורבנות ותוך כדי כך מפנימים מסר הרסני לפיו הקורבן צריך להתבייש ולא העבריין, הפושע והפדופיל, כי זו דרכו של עולם. הם שומעים בכל דיון במקרה של אונס קטינה או גילוי עריות את קו ההגנה "היא פיתתה אותו" ומתירים להתבטא כך בבית המשפט, לא מתרעמים, לא מפסיקים עורכי דין באמצע, חושפים את המציאות: שלדעתם זו הגנה לגיטימית וטיעון שראוי שישמע.
"יש נשים שנהנות מאונס". ניסים ישעיה (מתוך אתר הרשות השופטת)
מערכת המשפט בארץ סלחנית בצורה בלתי רגילה כלפי עברייני מין. לעיתים נדירות בלבד השופטים גוזרים את העונשים הקבועים בחוק וברוב המקרים לא מענישים על כל העברות, אפילו אם הנאשם מורשע בהן. עושים הנחה. סוף עונה. ברוב רובם של המקרים השופטים מקלים בעונש מסיבות שלעניות דעתי הן פשוט לא לגיטימיות ולא הגיוניות, כמו: "הוא אדם נורמטיבי" על מישהו ששלח מאות תמונות של איברי המין שלו לקטינות באינטרנט, "זוהי הרשעה ראשונה" על מבצע מעשה מגונה בקטינה תוך הפעלת כוח, "לנאשם ילדים ומשפחה" על אדם שאנס ילד שהוא קרוב משפחה, ובלבם נדמה להם שהם עושים את המעשה הנכון כשהם נוקטים במידת הרחמים.
הם לא מבינים שהם מרחמים ומזדהים עם האדם הלא נכון. מרחמים וחסים על הפוגע ולא על הנפגעים ובכך מפקירים את הציבור בלי בושה. מפחדים לנקוט עמדה שהיא חלוץ לפני המחנה, מסתפקים בתיאורים בומבסטיים ומזועזעים בפסק הדין ואחר כך נותנים עבודות שרות. יושבים שם אנשים שרוב עיסוקם הוא פואטיקה של מס שפתיים ולא צדק. לא הייתי יודעת את זה אם לא הייתי פוגשת אותם. לא הייתי פוגשת אותם אם לא הייתי מתעקשת לפגוש.
מה שחסר במערכת בתי המשפט זה אומץ
עורך דין אמר לי ששופטים לא אוהבים שנפגעות יושבות באולם כי הם חושבים שזו סחטנות רגשית שמפעילה הפרקליטות על השופט להחמיר בעונש. מצחיק הטיעון הזה. הוא בעצם אומר "קל לי יותר לרחם על מי שנמצא מולי ואני מעדיף שזה יהיה הפוגע". הטיעון הזה אומר שאולי השופטים מתביישים קצת בעונשים שהם נותנים, בדרך שבה הם מדברים, ביחס המתנשא והמזלזל שלהם למקרים והם מעדיפים שכל אלו לא יקרו מול זוג עיניים דומעות שמצפות מהם לתת דין וחשבון. זה מפחיד אותם.
בניגוד לדעה/המלצה/בקשה של הפרקליטות אני ישבתי בדיונים שנגעו להרשעה של אבא שלי במעשים מגונים, והשופטים היו צריכים להסתכל לי בעיניים וחלילה לא להתבלבל בשאלה מי הוא הקורבן האמיתי. וכן, שמעתי כשנאמרו עלי המילים "היא פיתתה אותו" - גם על זה צריך לדבר.
אני יודעת שמרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית פועלים כדי להעביר את השופטים ימי עיון שישמעו בהם גם הצד השני, הנפגע או הנפגעת, הצד שבדרך כלל הוא לא צד בדיון, לא יושב בו, אין לו ייצוג או יכולת לטעון טענות כי הכל מתנהל בין המדינה לבין המנוול. שמעתי בצער ששופטים מסוימים חושבים שזה יעשה אותם פחות אובייקטיביים.
האשליה שלהם כאילו עכשיו הם מאוזנים, כאילו הם לא ייצוג מושלם להפנמה של תרבות אונס, לגיטימציה של פשעי מין, קלות דעת וראש בנזק שהאנשים האלו עושים לחברה, וחוסר המודעות שלהם להיקף התופעה כמי שהוא הקו האחרון בהתמודדות איתה, זה הדבר המזעזע ביותר. הם לא מפנימים שהם כבר מוטים אך ורק לצד אחד, הצד היחיד שאותו הם שומעים בבתי המשפט מתחנן בעיניים דומעות "לא ידעתי, לא התכוונתי, אשתי הרוסה, היא רצתה את זה". הם חושבים ששמיעת הצד הזה בלבד נותנת להם מבט אובייקטיבי?
אני ושותפיי לעשיית הסרט כביסה מלוכלכת היינו במגעים לקיום יום עיון לשופטים ולעורכי דין שבו יקרינו את הסרט שלי ואוכל לדבר על ההליכים המשפטיים שעברתי ולענות על שאלות. לא הסתרתי את האמת: שיש לי ביקורת קשה נוקבת וחריפה על מערכת המשפט בארץ - "האם הם מוכנים לשמוע?" שאלתי. חזרו אלינו בהתנצלות ואמרו שאין תקציב. יכול להיות שאין תקציב. אולי זה נכון, אבל ראוי להגיד את האמת כשנפגעת מסתכלת לכם בעיניים - לא תקציב חסר לכם במערכת המשפט, אלא אומץ.