להאמין לטאיסיה זמולוצקי – זו אחוות נשים אמיתית
על רקע ראיונה האמיץ של טאיסיה זמולוצקי שבה גם התמיכה המבחילה בזמר אייל גולן, בפעמים רבות גם על ידי נשים שעדיין מחבקות את "זמר הלאומי". אהובה יצחק עמרם, קוראת לאחוות נפגעות ומבקשת – תאמינו לכל אישה, כי זו יכלה להיות את. "זו אחוות נשים".

כמעט תמיד, כשגבר – במיוחד אם הוא מפורסם – מואשם בפגיעה מינית, התגובה הראשונה היא הכחשה. עשרות עורכי דין, הרבה כסף, ומנגנונים של השתקה מתגייסים כדי לסתום לנערה המתלוננת את הפה. גם כשהיא אוזרת אומץ, נחשפת בפנים גלויות ובשמה המלא, עדיין מאשימים אותה: "היא רודפת בצע", "היא ממציאה", "למה היא נזכרה רק עכשיו?".
זה צף עכשיו עם אייל גולן, פרשה שנמשכת כבר שנים. זה קרה עם משה איבגי, עם דידי הררי ועוד מפורסמים ונושאי משרות בכירות בעלי השפעה. במקרים של סלבריטאים, כמו שראינו בחשיפה אמש, אלו היו נשים שהיו שבויות בקסמו של הכוכב, בהערצה עיוורת. ובמקרה בו מדובר נניח בבוס, או ביחסי שמהותן היררכית, התלות הכלכלית בהחלט מאפשרת לנצל אותן .
התסריט הקבוע של האשמת הקורבן וההתנערות מאחריות מקומם.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מה שבעיניי מדהים ומזעזע לא פחות, זה שברוב המקרים מדובר על גברים שמודעים למעמדם. גברים מצליחים, שמודעים לכל פרט, ובאופן לא ברור לוקים בעיוורון כשזה נוגע לעניינים כמו שמתואר לעיל. במקרה הטוב זה עיוורון, במקרה הרע זו שיטתיות סדרתית מחליאה. הרי הם יודעים ומבינים כי הנערות, ואפילו הנשים, יותר ממה שהן מעריכות את האופי וטוב הלב שנפל עליהן, הן מוקסמות עד איבוד חושים מ"תשומת הלב" "והיחס המועדף" שהן זכו לו. לרוב זה גם מה שמניע לניצול.
וגם אם נניח לרגע שהנערה או האישה הגיעה עד לבית שלך, או נשארה איתך לעבודה דחופה שביקשת - זה לא אומר שהיא אמרה כן .זה רק אומר שבכל מקרה צריך לנהוג על פי החוק ,ויתרה מכך: באחריות ובמוסריות. הרי אותם גברים הם אבות לבנות. ואותן נשים שעדיין מחבקות אותם הן נשים בעצמן. אז מתבקשת השאלה- האם אפילו לשנייה לא הבזיקה לכן המחשבה שהילדה/ נערה/ אישה יכלה להיות הבת שלי, אחותי או בת הזוג שלי? שזו יכלה להיות את?
אני אומרת בצורה הכי ברורה: אני מאמינה לכל אישה שטוענת שנפגעה מינית. אין אישה שתסכים למסכת השפלות, סבל נורא, בושה, ורגשות אשמה שהחשיפה מביאה עימה- אם מה שהיא טוענת אינו לא נכון.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אני מכירה אישה מבוגרת, בגיל שבו כביכול הכאב אמור היה להישכח, שעדיין נושאת בתוכה את זיכרון הפגיעה המינית שחוותה כילדה על ידי קרוב משפחה. עד היום היא לא מעזה לחשוף או לספר, כי היא יודעת מה יגידו: "למה היא נזכרה עכשיו?", "מה היא רוצה?", "למה להרוס?". היא שותקת, ממשיכה לזכור ולא לשכוח, רק בשקט. אבל אני כאן כדי לומר לכל אישה: אם יש לך את הכוח לחשוף את האמת, לא כדי להרוס – אלא כדי לנקות את עצמך מרגשות שליליים ולהעביר את הבושה לצד הנכון – אזרי אומץ ועשי זאת. זאת חובתנו המוסרית לעמוד לצדן, נשים וגברים כאחד.
אני מאמינה לך. זו אחוות נפגעות. זו אחוות נשים.
ואת לא לבד.
כותבת הטור הינה אהובה יצחק עמרם, יועצת ראש העיר אשדוד למעמד האישה