היום בבוקר נקבע גזר דינו של הרב מוטי אלון. הוא הורשע בביצוע שני מעשים מגונים בכוח בנער שלמד אצלו בשעה ששימש כראש ישיבה. אחרי הכותרות הרבות בעיתונים, המשפט המתוקשר, ההלם והתדהמה בחברה הדתית - לאומית, הדעות השונות שהושמעו השכם וערב בגנותו או בזכותו של אלון, הגיעה השעה לגזר הדין.

וגזר הדין? שישה חודשי עבודות שירות וקנס של 10,000 שקלים.

שישה חודשים של עבודה באיזו מסגרת ציבורית ללא כוונת רווח כמו בית חולים, מוסדות שיקום או מפעלי צדקה. זה מה שקיבל האיש שהושיב נער בן 17 על ברכיו, ליטף אותו, חיכך בו את איבר מינו ונישק אותו במשך זמן ממושך. הנער היה התלמיד. אלון היה המורה, ראש הישיבה, הרב הגדול והמהולל, חצי אלוהים בשביל איש צעיר, דתי וחסר ניסיון. אלון הגיב הבוקר על העונש הקל שנגזר עליו ונחשו מה? הוא שמח. "הענישה משמחת אותי. אני בעבודות שירות 49 שנים ואשמח להמשיך בכך עד 120". השמחה של אלון לא ממש מפתיעה כי עבודות שירות הן לא ממש עונש. לפעמים הן אפילו זכות גדולה.

הלוואי ויכולתי לומר שאני בהלם מהעונש הקל שהוטל על אלון. אבל איך אפשר להיות בהלם כשגברים אונסים, תוקפים ומטרידים כל שני וחמישי וזוכים בפרס בשם "עבודות שירות"?

בשנת 2004 גזר בית המשפט שישה חודשי עבודות שירות על גבר מדרום הארץ שאנס באלימות את גרושתו תוך שהיא מחזיקה את בתה התינוקת בידיה. וכיצד הצדיקו השופטים את העונש הקל? "יש להתחשב בזמן הרב שחלף", זה מה שהם אמרו. ומה זה "זמן רב" לפי השופטים? 3 שנים.

בשנת 2010 נגזרו על תושב נהריה 7 שנות מאסר על אונס בת זוגו לשעבר. לכאורה, עונש מאסר של כמה שנים הוא עונש הולם (שום עונש לא הולם על אונס אבל נניח) רק שאז מסתבר שהנאשם כבר הורשע בעבר באונס שתי אחיותיו הקטנות בנות 6 ו-12 אולם בית המשפט הסתפק בעבודות שירות בשל "המלצות חיוביות". כשהסתיימה תקופת המבחן, הנאשם ביצע אונס נוסף.

בשנת 2011 שלושה צעירים מקיבוץ עין גדי הואשמו באונס שתי תיירות מדנמרק. הנאשם העיקר בפרשה, דן להב, הורשע בסוף במעשה מגונה ונידון לשישה חודשי עבודות שירות ו-10,000 דולר קנס למתלוננת.

לפני כשנתיים צעיר מבאר שבע הורשע בבעילת קטינה שיכורה בת 15. העונש שבית המשפט גזר עליו הוא שלושה חודשי עבודות שירות ופיצוי של 2,000 שקלים לקטינה.

לפני כחודש בלבד, רופא נשים שעבד במרפאה בלוד הורשע בביצוע מעשה מגונה באחת מהפציינטיות שלו. הוא נשלח לעשרה חודשי מאסר. בית המשפט העליון החליט להקל בעונשו ולהסתפק בעבודות שירות. הסיבה: הנסיבות האישיות של הנאשם.

זה קורה פעם אחר פעם, בעקביות שלא מותירה מקום לספק: מערכת הענישה במדינת ישראל בכל הנוגע לעבירות מין היא מגוחכת, עלובה ומנותקת. עבור הנפגעות והנפגעים של עבירות המין היא בגדר אונס נוסף.

אל תתלונני. אף פעם

אחת האמירות הפופולאריות ביותר בכל הנוגע לתקיפות מיניות הוא "לכי להתלונן". האמירה הזו נאמרת על ידי גברים ספקנים שדורשים מנפגעות הוכחה לתקיפה בדמות הרשעה מבית המשפט, אולם היא נאמרת גם על ידי נשים (ואנשים) שמאמינות למתלוננות וחושבות שראוי וכדאי להתלונן כדי שאותו אנס/תוקף/מטריד ישב מאחורי סורג ובריח. גם כי מגיע לו אבל בעיקר כי מגיע לנו.

מגיע לנו להתקיים בחברה בה אנשים שמורשעים בעבירות מחרידות לא יקומו לבוקר שטוף אור עם שיר חדש בלב ויטיילו בקניון עד שהם מבצעים את העבירה הבאה. מגיעה לנו מערכת ענישה שמרתיעה אנשים שמתייחסים לגוף של אחרים כקניינם הפרטי. מגיעים לנו שופטים שמתייחסים קצת פחות ל"נסיבות אישיות" כאלה ואחרות של הנאשמים וקצת יותר לחומרת הפגיעה, הנזקים וההשלכות על הנפגע/ת.

אז מגיע לנו. אז מה?

מערכת הענישה בישראל שמה עלינו קצוץ. המסר שלה ברור: שווה לבצע עבירות מין בישראל. באמת שזה שווה. כמה דמעות תנין, הרבה הכחשה גורפת, קצת אכלו לי-שתו לי ו"שם טוב שנפגע" יספיקו בשביל להימנע ממאסר וללכת הביתה חופשי ומאושר.

מערכת ענישה כזו מעבירה מסר פשוט וכואב ברמה בלתי נסבלת. המסר לנשים, נערים וילדים הוא: עשו לעצמכן/ם טובה, אל תתלוננו. אם מישהו פגע בגופכן/ם תחנקו דמעה ותעבירו הלאה. היהודים הם אולי עם רחמן. אבל לא כשמדובר בנשים וילדים.