כשאנו מדמיינות לעצמינו קורבן אונס או תקיפה מינית, פולשת לעיתים קרובות אל התודעה שלנו תמונה אחת. זו תמונה גנרית ממאגרי תמונות שבה צעירה, תמיד צעירה מאד, מקופלת בפינת החדר על הרצפה ומכסה את פניה עם הזרוע.

הדימוי הזה טבוע בתודעה של כולנו חזק מאד כיוון שהוא מלווה כמעט כל כתבה או התייחסות כלשהי לאונס או תקיפות מיניות בתקשורת. התמונה הזאת נחרטה כל כך חזק בתודעה הקולקטיבית שרבים לא מצליחים להשתחרר ממנה, כמעט נדמה להם שזו אכן קורבן האונס בכל מקרה שקורה: צעירה, חומת שיער, חסרת אונים, ללא שם וללא פנים.

התמונה הזאת אומרת לנו שאונס ותקיפה מינית קורים לנערות צעירות, אבל לא מספרת לנו על מיון בישראל שקלט השנה נפגעות שטווח הגילאים שלהן היה רחב. כמה רחב? הצעירה ביניהן בת שנה וחצי והמבוגרת שביניהן בת תשעים וחמש. האם תמונת האילוסטרציה בעיתון מייצגת אותן? אותנו?

התמונה שלוקחת מהקורבן את הזהות שלה

התמונה הזאת רוצה להציג נפגעת גנרית. חבל שזה מה שהיא רוצה להציג כי נפגעת גנרית לא קיימת. כל אחת שונה. לפעמים היא צעירה ולפעמים מבוגרת, לפעמים היא ברונטית ולפעמים בלונדינית ולפעמים לקורבן אונס יש שיער שיבה. לפעמים היא אשכנזייה, לפעמים לא, לפעמים יהודיה ולפעמים לא, לפעמים לבנה ולפעמים לא, וזה מעורר הרבה אמוציות לתאר לעצמנו שהדברים האלו נמצאים גם בחברה שלנו, סביבנו, ולא רק שם, אצלם רחוק.

התמונה הגנרית מרדדת את המקרים, נוטלת מהם את הייחודיות שלהם ולוקחת מהקורבן את הזהות שלה. האומנם בלונדיניות לא נאנסות? אבל אולי אם נשים תמונה של קורבן בלונדיני, היא תראה לנו זרה, או לא ישראלית מספיק או רחמנא ליצלן, אולי אפילו אשמה? כי איכשהו אצלנו בראש לפעמים צבע השיער מתקשר עם האישיות ובלונדינית רצתה את זה ואשמה במה שקרה לה בזמן שהברונטיות תמימות.

הכוח של המסרים האלו בחברה הוא עצום והמיתוסים שכולנו נגועות בהם הם תת הכרתיים וכל עוד אף אחד לא מצביע עליהם, נדמה לנו שהם לא קיימים בתודעה, אבל הם קיימים והם חזקים. ברור לנו שכלתנית שנפגעת יכולה להיות כל מיני דברים אבל איכשהו בתמונה מציגים אך ורק דבר אחד.

אותה יד שמונחת על הפנים משדרת חוסר אונים אבל בד בבד גם הסתרה, גם הכחשה, מחזקת את הטאבו שנפגעות הן קורבן ללא פנים, שאין לו מה להגיד ואין לו יכולת להתנגד, להתמודד, לדבר על חוויה בשם אומרה. הדימוי המיושן הזה ממשיך להצטייר בעיתונים כנורמה בזמן שזמנים חדשים הגיעו אל החברה הישראלית ובהם נפגעות מדברות בגלוי, בבירור, בפנים חשופות ובלי להתבייש על מה שקרה להן ויותר מזה - על מי שעשה להן את זה ומסירות מעצמן את עול הבושה. לנפגעות יש פנים ויש להן קול וזכותן לדבר. יש להן מה להגיד. ברגע שהן מסרבות להתבייש הן מעבירות את נטל הבושה לאנס, לתוקף, לעבריין מין, לאלים ולפושע. ולמה התמונה בכתבה שעוסקת באונס היא של קורבן חסר אונים? אולי יש לשים דווקא תמונת אילוסטרציה של גבר? מכה, אלים, לא מכבד גבולות, לא יודע לקבל "לא" כתשובה. הוא זה אשר צריך להתקפל מרוב בושה ולהסתיר את הפנים שלו בחרפה לדיראון עולם.

התמונה של הצעירה המקופלת בפינה חסרת אונים מספרת לנו מעט מאד על המקום שבו זה קורה. הרקע תעשייתי, אפור, בטון, אין שם כיסא, הנפגעת על הרצפה, מכורבלת. האסוציאציה היא סמטה חשוכה, מקום ציבורי וקר, המקום שממנו תמיד הזהירו אותנו וששם נדמה לציבור הרב שקורים מעשי האונס והתקיפות המיניות.

אונס הוא לא שבלוני

נדמה לנו שהתמונה מייצגת, שהיא תופסת את הרגע המובן מאליו ולכן הנפוץ ביותר אבל זהו דימוי שאין חוטא ממנו לאמת כי רוב מוחלט, כן, זה חשוב מאד, רוב מעשי האונס והתקיפות המיניות לא נעשים בסמטה חשוכה בשעת לילה מחוץ למועדון לבחורה שיכורה. זה פשוט דימוי שמקל עלינו, מרגיע אותנו ומאפשר לנו לנהל חיים באשליית מוגנות. רוב מעשי האונס והתקיפות המיניות נעשים בקרבת הבית ועל ידי אדם שמוכר לנפגעת. על ידי בעל, חבר, ידיד, מכר, דייט רב קסם שהיה מגניב איתו בוואטסאפ. התמונה הזאת משקרת כשהיא טוענת שאין כיסא במקום שבו קורה האונס. יש שם כסאות. כי האונס הטיפוסי מתרחש בבית ולא בסמטה החשוכה בלילה מאחורי מועדון סליזי.

ברור לי שהתמונה הזו, שכל כך מקוממת אותי, עבור רבים מעורכי החדשות היא בסך הכול תמונה ממאגר תמונות. אם הם מחפשים תמונה שתלווה כתבה הם יניחו אותה שם לצד הטקסט בלי לחשוב יותר מדי על מועדונים, שיער שיבה או כיסאות. כי גם להם, ישנה בראש תמונה גנרית של אונס ותמונה גנרית של נאנסת שהם משכפלים. אני לא מיחסת להם כוונה רעה, רק חוסר כוונה. אז מה הפתרון? ברור שלא יעלו כתבות ללא תמונה, לא יפסיקו להשתמש בתמונות ממאגרים, לא יראו את הנפגעת עצמה. לא? אולי כן. אולי אם נגיד שיש בעיה נוכל יום אחד למצוא פתרון אחר, לפתוח את עצמנו לאופציה פחות שבלונית, תבניתית, של מה הוא אונס, מה היא תקיפה מינית ואיך הם נראים. אולי עם הגיוון בתמונות תגיע גם ההכרה שזה קורה בכל מקום, בכל המגזרים, בכל הדתות ובכל העדות. כן, גם ממש לידינו. אולי תמונת האילוסטרציה צריכה להיות של אישה שמישירה מבט למצלמה, לא מתנצלת, לא מתביישת, לא אשמה. אולי.

נפגעתי מינית בילדות על ידי אבא שלי. אני מצרפת כאן תמונה שלי. בפנים גלויות.

צילום: לובה פיין