עונשו של ארז אפרתי שהואשם בתקיפה ומעשה סדום, ונידון ל-8 שנות מאסר קוצר בשליש. ככל הנראה העובדה שהודה במעשיו, הביע חרטה, וגם היה בעברו מאבטחו של הרמטכ"ל, ויצא מיחידה קרבית עשו את שלהם. קולה של הנפגעת, שהתחננה כי עונשו של אפרתי לא יקוצר, לא עמד אל מול כל אלה, והוא יצא מוקדם מהמצופה מהכלא. אמש התראיין לנסלי ברדה בתכנית 'עובדה' של אילנה דיין. אפשר רק לנחש שעבור הנפגעת של אפרתי הבחירה לראיין אותו, שתגרור אחריה טורים כמו אלה, אולי אף עם תמונתו, תהיה רק המשך ישיר לתחושות שעוררה בו ההחלטה לשחרר את אפרתי. ואין מקום לשפוט אותה על זה. מה שעברה באותו לילה רחוק מלהימחות מנפשה, באותו האופן שבו בית המשפט קיצץ שנים מעונשו של אפרתי.

אמש פתחה יפית מוסאי את האירוע "לא צופים ב'עובדה' עם ארז אפרתי" בפייסבוק. לדבריה: ?עונשו של אפרתי קוצץ. במקום לשבת בבית ולהתבייש הוא רוצה שנרחם עליו בזמן שהקורבן שלו צריכה לצפות בו בטלוויזיה ולחיות כל יום מחדש את הסיוט.? מוסאי רואה קודם כל את הנפגעת, וטוב שכך, אבל עובדה זו - שאני מצדדת בה באופן מלא - היא רק אנקדוטה נוספת במקרה המורכב שמציב לנו אפרתי. מעבר לכך, פתיחת האירוע הזה, שכמו אומרת, "לא די בכך שישבת, לא די בכך שאתה מתחרט ועובר שיקום, שכן עליך להסתיר את עצמך מעין הציבור, להימנע מכל חשיפה שתכביד על האישה שתקפת, אבל בעיקר, עליך להימנע מכל ניסיון לעורר בנו רחמים", כמו גם הריאיון עצמו, מבהירים שוב למה גם כאשר העונש אינו מגוחך, אין במערכת בית המשפט כדי לעשות צדק. היא רק מענישה. זהו.

 יתר על כן, בין עובדה זו לתגובתה של מוסאי, שהיא המשך ישיר לטענותיה של הנפגעת ביחס לקשיים שמעורר בה השחרור המוקדם של אפרתי, אין אלא לתהות - מתי ניתן לסלוח לאדם? האם אין ערך לחרטה וגם לשיקום, אילו הנפגעת עצמה לא מרגישה שיש באלה כדי להיטיב עמה

העובדה שאין לנו תשובות על השאלות הללו היא פועל יוצא של ההישענות המאסיבית שלנו על מערכת המשפט בכל הקשור לעבירות מין. אני לא באה לקעקע את האירוע של מוסאי, ו/או את דבריה של הנפגעת ודרישתה. אחרי ככלות הכל, נכון להיום בחברה שלנו בית המשפט הוא המערכת היחידה שיכולה לתת מענה לנפגעות עבירות מין. מעבר לכך שמענה זה לרוב נותר חסום לנו, שכן אין טיפול בתלונותינו במערכת זו, ואין בה אלא כדי להעביר אותנו מסכת עינויים נוספת, הרי שהיא היחידה שעומדת לנו. אין מערכות חלופיות.

בית המשפט קובע מה חוקי ולא חוקי, ועל בסיס זה החברה שבה אנחנו חיות מניחה מה טוב ומה רע, ראוי ולא ראוי. המקרה של ארז אפרתי, דמותו, כפי שהוצגה אמש - ולא בפעם הראשונה - מראה עד כמה סט הערכים הזה, שנגזר מהחוקי והלא חוקי, הוא מגוחך.

אחת השאלות שמלוות את הריאיון עם אפרתי הן: "האם בכל אחד מאיתנו שוכן אנס פוטנציאלי?". יש מקום לשאול זאת, אבל צריך לבחון מדוע בחרו בעובדה לשאול זאת, ומדוע דווקא על אפרתי. העובדה שאפרתי הוא יוצא יחידת דובדבן, בה היה צלף; כמו גם העובדה שהוא היה המאבטח של הרמטכ?ל עומדות שתיהן כסותרות את אותו לילה, לפני 6 שנים, בו תקף וביצע מעשי סדום באישה צעירה בת 22, שלרוע מזלה הייתה באותו המקום שבו הסתובב אפרתי שיכור וחדור מוטיבציה לספק את עצמו.

האם אכן יש סתירה בין תקיפה של אישה ובין שירות צבאי שבמהלכו נדרשת, ככל הנראה, לכוון רובה לעברם של אנשים, ובמקרים רבים לירות ברובה הזה ולהרוג אותם או לפצוע אותם? אני לא רואה כיצד ניתן להפריד מנפשו של אפרתי את האלימות שטבע בו השירות הצבאי שלו. אני גם לא רואה כיצד ניתן להפריד מנפשו את העובדה שכיוצא יחידה קרבית הוא הורעל שוב ושוב במהלך השירות ביחס להיותו מיוחד ויוצא דופן, על בסיס שירותו ביחידה קרבית. אחרי ככלות הכל, במדינת ישראל שירות ביחידה קרבית כמותו כצל"ש שאתה נושא על דשך יום וליל.

סיבות רבות לכך שאפרתי עשה את שעשה הועלו כאפשרות אמש. האלכוהול הרב ששתה עמד כאפשרות, כמו גם העובדה שראה את אביו מתאבד מדירת ביתו, ומעולם לא זכה לטיפול ביחס לזה. שתי עובדות, שיכולות להסביר מה גם גרם לאפרתי לתקוף את אותה אישה, שכן היה בהן כדי להטעין אותו באלימות, לא נאמרו: העובדה שזמן קצר לפני כן ביקר במועדון חשפנות, והעובדה שהיה צלף בדובדבני.

זה לא מפתיע. שתי הסיבות הללו הן חלק מהתרבות שלנו. הן חוקיות. האחרונה מביניהן היא האות והמופת של מיטב בנינו. הראשונה היא פשוט תופעה, שגם אם אין להתפאר בה, אינה נתפסת כאלימה בהכרח. האם באמת גבר שנדרש לירות באנשים במהלך השירות הצבאי שלו, וזמן קצר לפני התקיפה היה במקום שבו נשים הן סחורה שכל מטרתה סיפוק יצריהם של גברים תמורת תשלום, יכול להיות מישהו שלא טבועה בו אלימות שיכולה להתפרץ? האם כלל יכול סיפור חייו של אפרתי להסתיים אחרת?

אין בכך כדי להסיר מאפרתי את האחריות שיש לו על מעשיו. אבל כן יש בכך כדי להעיד, פעם נוספת, על הסיבות שבגינן האלימות שנעשית בגופות שלנו - מינית, מילולית ופיסית כאחד - אינה חדלה. חוקים זה דבר חשוב, אבל הם לא יכולים להפוך את השורש של האלימות שמופעלת כלפינו לסיפור העבר. בהיעדר חינוך מגדרי, וכל עוד הכיבוש ממשיך במדינת ישראל, וישנה אלימות שנתפסת כלגיטימית ואף רצויה, האלימות כלפינו לא תגיע לסופה. אין בכך כדי לומר שרק מי שמשרתים ביחידות קרביות הם אנסים פוטנציאליים. המסרים עוברים גם אל עבר מי שלא דרך ביחידה קרבית, ואף לא שירת בצה"ל.

הלכה למעשה, כל עוד התרבות שלנו תמשיך לקדם את הערכים שהיא מקדמת. כל עוד נחיה בתרבות שבה רוב הזמן אנחנו חפצים שמספקים גברים מינית. כל עוד התרבות שלנו תתפוס קבוצה גדולה מאוד של אנשים כמי שלחייהם אין ערך, כי הם ערבים, אנחנו צריכות להיות מופתעות על כל גבר שלא אונס. לא על גבר שאונס.