גברים, יקרים יותר ופחות, הגיע הזמן שתתחילו לפחד. אם עד היום לא התחלתם לפחד, אז אולי החשיפה של אפרת יעקב ושל מאי פתאל - שהיו יכולות להישאר אותיות ו/או פנים מפוקסלות - הבהירה לכם שהימים משתנים, ושהיכולת להסתובב בזקיפות למרות שנמצאת אשם בתקיפה והטרדה מינית של אישה, הופכים יותר ויותר לנחלת העבר.

אמנם חלקכם עדין קוראים לנו שרמוטות, ומנסים להצדיק את האלימות שאתם עושים בנו דרך הבגדים שלנו, כמו גם מידת המותניים שלנו וכו? וכו?, אבל זה לא משנה. כלומר, הלוואי ונגיע לימים שבהם גם התגובות הללו יהיו נחלת עבר, אבל נכון לעכשיו האלימות הזו - שאותה מכירה כל אישה שנחשפה קבל עם ועדה ביחס לאלימות המינית שעשה בה גבר - לא מצליחה לשתק את כולנו כבר. לחלקנו יש קהילות, שיכולות לתמוך בנו כאשר אנו עוברות את תהליך החשיפה, ורבות מאיתנו יודעות כבר איך הדברים צריכים היו להתקיים ולהתנהל, ולמול זאת לא הגבר המתקיף ולא המערכת הדכאנית מצליחים להשתיק אותנו. הבושה עדין כאן, אבל היא לא פני הכל.

אין פה עניין של אשליות. ברור שעדין רוב הנשים לא מדברות ולא מתלוננות, וישנם עדין גברים רבים שלא קולטים שהשתנו הזמנים, אבל בד בבד אנחנו פחות מוכנות לשתוק. אנחנו משלמות מחיר על האלימות שלכם ועל האופן שבו מטפלים בתלונות שלנו, ואנחנו משלמות מחיר גם על החשיפה - אבל, יחסי הכוחות השרירים והקיימים לא מצליחים להוות איום דיו כדי שנהיה רק תמונת אילוסטרציה.

אז עדין אי אפשר להתרווח לאחור ולנוח מהמאבק, אבל אפשר בהחלט לחוש את השינוי באוויר. ואת השינוי הזה חשות בכל פעם שאישה שהגישה תלונה על אלימות - מינית, מילולית ו/או פיסית - בוחרת לוותר על החיסיון שיש על זהותה, ולעמוד בפני כולם ולומר ?זו אני. אני האישה שבה הנשיא/המפקד/השוטר/האמן עשה כרצונו מבלי להתחשב ברצונה".

אבל לא רק אז מרגישות בו. ביום שישי האחרון הגעתי ל?אנה לולו?, בר ביפו, ועל דלת הכניסה עמד שלט שהסביר שלמקום יש אפס סובלנות להטרדה מינית, ושכל מי שיטריד נשים יסולק מהמקום. זו היתה תחושה נעימה, צעד נוסף בדרך ליצירת תרבות אחרת, גם אם לא בכל שורות החברה הישראלית נכון לעכשיו. וניסיתי לחשוב מה עובר בראשו של גבר שנכנס לבר ורואה שלט כזה. אני רוצה להאמין שלפני שיפנה לאישה, יחשוב פעמיים על איך שהוא פונה אליה, גם אם רק מתוך כך שלא ירצה לעשות לעצמו פאדיחות.

באותה המידה אפשר לחשוב מה עובר בראשם של מטרידנים ותוקפים שרואים עוד ועוד נשים שהותקפו נחשפות, ופתאום התדמית של הקרבן מתנפצת להם מול העיניים, וכל אישה היא בעלת רקע אחר, מוצא אחר (עדין לא עם לאוום אחר לצערנו), גיל אחר. למול הפנים השונות של הנשים שהתקיפות שעברו נחקרו, וזכו לסיקור תקשורתי, וויתרו על החסינות שהמערכת המשפטית העניקה להן גם כל האמירות השונות שבאות לקעקע את האמינות והקרבניות שלנו למות התוקפים כבר לא מחזיקות - ואל תתנו לחזות הטוקבקים להשלות אתכם - הימים משתנים מול עיניכם, ולא מהיום, אבל ככל הנראה ביתר שאת כעת, ואם אתם מפחדים שהשלדים המכוערים שלכם יצאו מהארון, אז אני לא יכולה אלא לומר לכם - אתם צודקים לחלוטין! גברים שלא מכבדים את גבולות הגוף שלנו צריכים לפחד, כי אנחנו נבייש אתכם, והקלון ילך איתכם בכל אשר תלכו, אם תבחרו גם להפעיל כלפינו אלימות וגם להכחיש אותה ולהכפיש אותנו.