כמעט בכל יום בדרכי לעבודה, אחרי כמה דקות של הליכה שלווה עם מוזיקה שמתנגנת באזניות, אני מגבירה את הקצב, משפילה מבט ומתכווצת כל כולי כשאני עוברת בשנקין פינת הטרדה מינית. במיקום המדוייק, החיבור בין שנקין לרחוב קטן שמסתעף אליו, בונים בניין, שעושה רושם שבחמשת החודשים בהם אני עובדת באיזור, עיקר עיסוקם של הפועלים העובדים על הפרוייקט הוא רביצה על שפת המדרכה וזריקת הערות לעוברות ושבות.

עוד באון לייף:

כבר חמישה חודשים, מדי יום ויומו, אני זוכה לאיחולי בוקר טוב בחיוכים רחבים ומבטים מפשיטים. בחודש הראשון התלוו לאיחולים הערות על הלבוש שלי – באותו חודש הייתי מביטה קדימה בזמן ההליכה - מתמקדת בנקודה דמיונית באוויר כדי לא להצליב מבטים עם אף אחד. בהמשך, כשקהל הצועקים התרחב והתרגל לנוכחותי, ההערות הפכו ליללות ולקריאות בקולי קולות שמציינות כמה אני יפה. אני, בתגובה, התחלתי לחצות לקצה השני של הרחוב כמה עשרות מטרים לפני הבניין או ללכת בדרך הארוכה, בימים בהם יצאתי מספיק מוקדם מהבית. בשלב הנוכחי של מערכת היחסים שלי עם הפועלים, הייללות הפכו לתיאורים ממשיים ומפורטים של הרצון לזיין אותי, שלפעמים הסתיימו בקללות לנוכח חוסר התגובה.

שמו של הרחוב הנ"ל, מעורר בי מאז תחושת אי נוחות. הוא התווסף לרשימה של מקומות בעיר בהם פשוט לא נעים לי לעבור. דרכים שעצם ההימצאות בהם, גם בשעות היום, מוביל להתמודדות עם יחס מבזה, משפיל, מעליב ומערער. כמעט כל אישה בחברה שלנו, חברה הבוחרת להעלים עין מאלימות מינית מילולית ברחוב, נושאת עמה רשימה כזו, מבוססת על טראומות עבר, של אותם מוקדי ההטרדה המסומנים במפה בצבעי אזהרה בוהקים, ומאותו הרגע זוכים לתשומת לב ודרכי התמודדות שונות.

"אני מתכסה בסריג כשאני יוצאת מהבית"

עבור אנה (22) מתל אביב, שמתגוררת כבר קרוב לשנה מול בניין שעובר שיפוץ מקיף (תמ"א), אין דרך לברוח מהאיזור הלא נוח ללא שבירת חוזה שכירות. "אני גרה כבר שנה וחצי ברמת אביב, ליד האוניברסיטה. המצב העכשווי די אירוני כי אני לא לומדת חמישה ימים בשבוע, ואחת הסיבות שעברתי לרמת אביב היא כי אני עובדת בבר במרכז העיר ונמאס לי לחזור מפוחדת הביתה לדירה בפלורנטין. לפני בערך עשרה חודשים התחיל שיפוץ מטורף בבניין שמולנו. שמחנו עליו כי שכר הדירה ירד כמעט בשליש, אבל לא צפינו שהאווירה באיזור תשתנה כל כך. זה התחיל בהחלפת ברכות בוקר טוב הדדיות. עובדים על הבניין כמה פועלים קבועים ומפקח, לא רציתי לצאת מתנשאת כמו הבחורות שבטוחות שמתחילים איתן כשממצמצים לעברן אז עניתי להם בחיוך. תוך כמה ימים כבר נהיה לא נוח. זה קרה מאוד מהר, ובצורה כביכול עדינה ותמימה. החיוכים נהיו רחבים יותר, הם התחילו להחליף מבטים כשהייתי עוברת ולהתלחשש, עד שיום שישי אחד יצאתי למסיבה בצהריים ולא לבשתי חזייה – המבטים שליוו אותי בדרכי אל הרחוב הראשי ממש צרבו בי חור, וכבר ביום ראשון התחילו למלמל "ציצים קופצים" בכל בוקר כשיצאתי ללימודים".

איך את מגיבה להערות?

"אני לא. אין לי ברירה אלא לעבור שם, זה כאילו שהביאו את אלנבי של יום שישי בלילה אליי לחצר. כל יום אני לוקחת את זה אחרת. התחלתי לצאת מהבית או עם אוזניות, או תוך כדי שיחת טלפון אמיתית או מזוייפת. אני משפילה מבט והולכת מהר. אם אני לובשת משהו חשוף יחסית וחושבת על זה מראש אני מתכסה בסריג כשאני יוצאת מהבית או לחילופין שוכחת ומרגישה שיצאתי עירומה לתוך במה מול קהל מריע".

חשבת לעשות משהו בנוגע לזה, אולי לדבר עם בעל הבית?

"אני לא רוצה להישמע כמו קלישאה של בחורה חסרת ישע אבל אין באמת מה לעשות. מה את עושה בקשר לזה שלא נעים בתחנה המרכזית? לא מסתובבת שם כל עוד את יכולה. כמעט תמיד כשעוברים ליד פועלים ברחוב הם מתנהגים ככה, זה כבר יוצא דופן כשלא, ואני לא רוצה לעבור דירה. אני פשוט מחכה שהם יסיימו כבר".

"ויתרתי על מקור פרנסה כדי לא לעבור שם"

בניגוד לאנה, לאפרת (32), מוזיקאית ומקעקעת מאשדוד היתה האפשרות להתרחק מהפארק הציבורי באיזור ח' בעיר, בו הרגישה לא בנוח גם השעות היום, והיא בחרה בה, במחיר אובדן מקור פרנסה. "הסאגה עם הפארק התחילה לפני כמה חודשים כשחזרתי לאשדוד לגור עם ההורים לכמה חודשים אחרי יותר מעשור בתל אביב. בנוף האשדודי אנשים עם פירסינגים וקעקועים כמוני לא מתקבלים בברכה כמו בעיר הגדולה, ובגלל שימי הנעורים של חיפוש תשומת הלב שלי עברו, עברתי להתלבש כאן בצורה יותר צנועה. כהשלמת הכנסה התחלתי להעביר שיעורי נגינה פרטיים, כשאחד מהם הצריך ממני לעבור דרך הפארק, מה שהתגלה כדרך קשה מנשוא עבורי. בפארק יושבים המון בני נוער בחבורות, לפעמים תחת השפעת אלכוהול וסמים, ומציקים לעוברים ושבים. בתור נטע זר בנוף הם היו נטפלים אליי ועוקבים אחריי במבטים ולפעמים גם עוקבים פיזית מהצעד הראשון ועד האחרון, לפעמים עד הבית של התלמיד שלי, לרוב תוך כדי צעקות "מכוערת, כת השטן, זונה". בשלב מסויים החלטתי שזה עובר כל גבול. ניסיתי לעבור דרך שכונה אחרת אבל הדרך התארכה וויתרתי על התלמיד ועל ההערות שלהם בעסקת חבילה".

את שלמה עם ההחלטה לוותר על תלמיד, מקור פרנסה, בגלל נערים מטרידים בפארק?

"אם היו אומרים לך שכשתצאי מהבית ותפני שמאלה יקניטו אותך, יצחקו עלייך וירמזו לעברך  רמיזות מיניות ואיומים, לא היית פונה פשוט ימינה? אמא שלי נגנבה מההחלטה וחשבה שהיא מונעת מפחד ממשי שמשהו יקרה לי. זה לא המצב, פשוט החלטתי לא להכניס את עצמי פעמיים בשבוע למצב בו אני עוצמת עיניים ומייחלת להעלם".

"קראתי לאחים שלי כדי שיעזרו לי"

כשלירדן (19) מחולון נשבר מההצעות והגסויות שנזרקו לעברה בכיכר סטרומה בחולון בכל שעות היממה, היא החליטה לשתף את שלושת אחיה בתחושת אי הנוחות ולבקש עזרה. "בכיכר סטרומה יושבים נערים משועממים, גברים שמתנחלים שם כל היום ומשחקים שש בש ושיכורים שאין להם לאן ללכת. לרוב מדובר בחברה צעירים שיושבים שם כל כך הרבה שכבר נדמה שהם באים עם הפארק כמו חלק מסט. תמיד היה לא נוח להסתובב באיזור, אבל בשנה האחרונה חבורה קבועה של בחורים ששמו עליי עין התמקמה שם. הם שופטים את איך שאני נראית ומחלקים ציונים בכל פעם שאני חולפת על פניהם, כמו מסלול דוגמנות עם הצעות מגונות מהיציע. יום אחד מצאתי את עצמי מציעה לחברה שנעשה סיבוב עוקף כי אין לי כוח לזה יותר והיא הציעה בתגובה שאפנה לאחיי לעזרה. אני ילידת העיר, גדלתי פה, יש לי זכות ללכת ברחוב בחופשיות ואני לא אסתובב סביב מקומות ואברח בגלל אנשים שמרשים לעצמם יותר מדיי".

אז דיברת עם אחייך?

"כן, ויותר מזה – הלכתי איתם לכיכר. הצבעתי על החבורה הכי קולנית וגסה והם הלכו לעשות להם שיחה".

היו תוצאות?

"בטח, ידעתי שיהיו. אנחנו גרים באיזור, משפחה גדולה. זה נשמע כמו התנהגות של מאפיה אבל באמת היה חשוב שאנשים ידעו לרדת ממני כי יש מאחורי משפחה שלא לוקחת את ההערות האלו בקלות. אלו הטרדות לכל דבר".

מה היית עושה אם לא היו לך אחים להעזר בהם?

"בא לי לומר שהייתי הולכת ועושה להם שיחת אזהרה בעצמי, אבל העובדות הן שבימים בהם לא היה לי שם נעים העדפתי לברוח או ללכת מסביב. לצערי אני לא יכולה להתמודד עם חבורת בחורים לבדי."

"אני לא יכולה להתעלם. אני פשוט עונה להם"

הפעם הראשונה בה גל (35) ענתה לגבר שהעיר לה ברחוב היתה ביום הולדתה ה-26. "זה היה בלתי נשלט. חזרתי באותו היום, יום הולדתי, מסמינר אקטיביזם ופמיניזם בחו"ל ויצאתי עם חברות ועם מי שהייתה בת זוגי באותה התקופה. הלכנו מחובקות, צוחקות וקצת שיכורות, שרות שירי יום הולדת ברחוב, כשגבר מבוגר ממש נתקל בנו חזיתית, נדחף למרכז הקבוצה, פנה אליי ישירות ושאל "לסביות לא אמורות להיות כוסיות? את נראית כמו גבר". הרגשתי את הדם שלי מבעבע, זה היה אחרי שבועיים בסביבה מאוד חמה ותומכת בחו"ל, מול בת הזוג שלי, ועניתי לו משהו מתוחכם ומתגרה שכלל מונחים כמו אימפוטנציה, עליבות נפש וכמה קללות. הוא התנדף בבושת פנים ותדהמה למשמע תגובה ולא גמגום ופרץ דמעות, ומשהו בתפיסה שלי השתנה – הבנתי שהם רק אנשים, שמפנים נגדנו אלימות מילולית, ואפשר ורצוי להעמיד אותם במקום".

ומאז זה מה שאת עושה?

"בלית ברירה. אני כבר לא יכולה להתעלם, אולי כשמעירים לי ואני מאוד ממהרת, אבל על נשים ברחוב או חברות אין סיכוי שלא אגן. לפני כמה שנים השתתפתי בתקרית אלימה שהתפתחה כתוצאה מ"ריב רחוב" עם בעל חנות ברחוב הרצל שדיבר בשפה מאוד נגועה אל חברותי ואליי. מאז אני כן משתדלת לקרוא יותר נכון את הסיטואציות והסיכונים שכרוכים בהתנגדות לפולשנות המטרידה והאלימה שהפכה לטאבו חברתי ולזהות מצבים ש"לא שווה להיכנס אליהם", אבל רוב הסיכויים שאם גבר יעבור לידנו עכשיו ויעיר לך על הלבוש שלך לצורך העניין, אני אסביר לו למה הוא עובר כל גבול ומטריד מינית עד כדי עילה לתביעה".

היית ממליצה לנשים אחרות לאמץ את דרך ההתמודדות שלך עם נושא ההערות ברחוב?

"בין אם אמליץ ובין אם לא, זה לא משהו שישנה. המענה הזה מגיע ממני ממקום של צורך, כמו ביטוי של אקטיביזם. אני פשוט לא מסוגלת לשתוק. אני לא עונה להם כדי לנסות ולנצח בויכוח הפיקטיבי שהם פותחים עם עצמם, אלא כדי להוכיח לאותם הגברים האלימים שהם לא יכולים להשתלט על המרחב הציבורי כי נשים לעולם לא יתעמתו איתם. לכל אחד יש את מה שמצית את הפתיל שלו וגורם לו לפעול – המטרידים ברחוב הם הטריגר שלי".