הילארי קלינטון בוועידת הנשים הרביעי בשנגחאי, סין, 1995

אמנם לא מדובר בנאום מהשנים האחרונות אבל להילארי קלינטון ולנאום הזה מגיע מקום של כבוד ברשימה. מובילי דעה ופרשנים פוליטיים רבים טוענים שקלינטון הייתה הגברת הראשונה - הראשונה להעניק נופך של עשייה ציבורית לתפקיד. את הנאום הזה היא נשאה בוועידת הנשים הבינלאומית הרביעית בשנגחאי, באמצע שנות התשעים, ואם היום מדובר בנאום פרוגרסיבי ושערורייתי, תארו לכן איך הוא נתפס לפני עשרים ושלוש שנים. קלינטון מנתה בפני הצופות, ומעטי הצופים, רשימה ארוכה של מעשי דיכוי, זלזול, הקטנה, חסימה ואלימות שנשים חוות על בסיס יום-יומי ברחבי העולם. מנשים במשרדים שלא זוכות לקידום על בסיס מינן, דרך נשים שרחמן הופך לנכס לאומי שגורלו נלקח בידי גברים, ועד צעירות וגם מבוגרות שסובלות מאלימות במשפחה, שנופלות קורבן למילת נשים, שנלקחות כפרס במלחמה, שגורלן נחרץ למוות על כבוד המשפחה, על נאיפה, או על סכסוכים פנימיים. היא טבעה אז את המשפט שילווה את הרזומה המרשים, גם אם השנוי-במחלקות שלה, בעשייתה הציבורית הענפה בארה"ב ובעולם: Human rights are women’s rights, and women’s rights are human rights. קלינטון ניצלה תפקיד ציבורי סמלי ומושקט לטובת שינוי סדר היום בעולם והדליקה את האור על החשוכות שבזוועות. והאור הזה, המסנוור, זוהר-בוהק לעינינו עד היום.

 

מלאלה יוספזאי באו"ם בניו יורק, 2013

את יום הולדת ה-16 ציינה יוספזאי בנאום על חשיבות החינוך הפורמלי באו"ם. כמה מאיתנו יכולות לומר את זה? כנראה אף אחת. בעוד מרבית הנשים-מנהיגות בעולם מסרבות לשתוק מול כוחות אפלים רחוקים מהן, מלאלה הצעירה סירבה לשתוק מול הטאליבן שמחוץ לבית שלה, שחיפשו אותה על פועלה וירו בראשה. בחמלה ובענווה אין-קץ היא מגוללת את סיפורה ואת משנתה, ומתעקשת להזכיר שהיא מדברת בעבור מיליוני ילדות וילדים שקולם לא נשמע. היא רוצה שלכולן ושכולם תינתן ההזדמנות ללכת לבית-הספר, אפילו, היא אומרת, לילד של איש הטאליבן שירה בה. בנערה הצעירה הזו אין גרם אחד של חדוות הפרסום, של תאוות בצע, של אהבה למעמדה. היא בוחרת לנצל את המומנטום כדי לספר על ראייתה את האסלאם, על חובתנו להילחם באלימות באמצעות שלום, על הפחד של עריצים וארגוני טרור מהשכלה, מספרים ומנשים. היא מודל נפלא לחיקוי לנשים צעירות על יכולתה להראות את הטוב שבדת ואת האומץ הגלום בפעולה הפשוטה ביותר של לדבר על מה שחשוב לך. אז, מול משלחת של נוער מרחבי ארה"ב, מול אחיה, אביה ואמה (שהזילה דמעות לאורך הנאום), ומול צירים מנומנמים ודיפלומטים אפאתיים, הנערה הזו, בת 16 בלבד, הצליחה לעורר אותנו לזכור שאיפשהו במדברים וביערות יש ילדים שעבורם הסקרנות היא חטא.

 

 

מישל אובמה בוועידה הדמוקרטית הלאומית, 2016

אם יש אדם אחד שהתנועה הליברלית בארה"ב אוהבת אף יותר מברק אובמה, הרי זו מישל. הגברת הראשונה נולדה בצד הרע ואפוף הפשיעה של שיקגו וגדלה להיות עורכת דין ופעילה ציבורית ראשונה במעלה. רהוטה, כריזמטית, מרשימה ומבריקה, מישל אובמה הפכה למודל לחיקוי לנערות צעירות בארה"ב מכל הצבעים והצורות. בנאום חוצב-הלהבות ההוא בקיץ 2016, מישל הצליחה להזכיר לבאי הוועידה והצופים בטלוויזיה מה חשוב באמת- ערכים, ולא מתקפות-נגד; תוכן, ולא שואו; שכל, ולא כסף. יש משהו כובש להחריד ביכולת שלה לשבות את הקהל בלי לעשות הצגה, וברצון שלה להיות נושאת הלפיד של הערכים האמריקאים, ולא הלפיד עצמו. עם אימפריה במשבר-זהות של שנתיים כמעט, מישל אובמה הופכת לדמות נצרכת בעבור הציבור- חמה וחזקה, עממית ואצילית, אימהית ומנהיגה.

 

אילנה דיין מקבלת פרס מפעל חיים, 2018

בשנת ה-25 למפעל חייה, התכנית "עובדה", אילנה דיין קיבלה פרס מפעל חיים מהאקדמיה בטקס פרסי הטלוויזיה במרץ האחרון. נאום הזכייה שלה זכה לחשיפה גדולה ושותף מאות, אם לא אלפי, פעמים. שם היא דיברה באהבה על הוריה ועל בן זוגה ועל המשפחה שבנו יחד, על חשיבות העיתונות החופשית בישראל ובעולם, על עקרונותיה המקצועיים ועל הדרך שעשתה מילדותה בארגנטינה לחזית עולם התקשורת הישראלי. הנאום של דיין לא דן בהרחבה על נשים ועל פמיניזם- כי הוא היה כולו הפמיניזם עצמו. אחת-עשרה דקות וחצי בהן חדר שלם מקשיב לאישה אחת, מרשימה, שהיא איננה "אמא של" או "אשתו של", אלא לוחמת של אמת שעומדת על הבמה בזכות עצמה. דיין דיברה על משפחתה מבלי להידרש להתנצלות על שעות העבודה הארוכות, להתגאות בצוות "עובדה" מבלי להיקרא "האמא של התכנית", ולשמוע על הצלחתה מבלי להיקרא פושרית, שתלטנית, אובססיבית, דרשנית, בלתי-אפשרית. בדרך החיים של דיין קיים ביטול מוחלט, בלתי מתפשר, של הפטריארכיה, אבל היא לא מתגאה בדרך החיים הזו, פשוט כי היא לא דנה בעצם קיומה יותר מדי, אלא מקבלת אותו כברור מאליו. אישה כמו דיין הייתה מתקבלת בביטול בעולם שוויוני, אך בינתיים היא דוגמא לכל מה שיכול להיות לנו, אם רק.

 

מייגן מרקל בוועידת השנים באו"ם, 2015

יש משהו במייגן מרקל שקצת קשה לעיכול בהתחלה, פשוט כי היא מצופה בסוכר, ואולי זה בדיוק השינוי שהיא מנסה להנחיל בעולם: שאפשר להיות חזקה וגם נעימה, מבריקה וגם עדינה, בעלת טון חדור מוטיבציה אך נטול כעס כמעט לחלוטין. מרקל היא אישה חסרת גינוני חשיבות עצמית ומתעקשת לדבר בשפה פשוטה אך מדויקת לקהל שלם של נשים מכל הגילאים ושדוברות את כל השפות באותו הכנס של האומות המאוחדות. היא מספרת על איך בגיל 11 הצליחה לגרום לאחת מחברות מוצרי הניקיון בארה"ב לשנות את הפרסומת שלה ואיך פנתה לנשים גדולות ומכובדות בבקשה לעזרה, ואז זכתה לתמיכתן במכתבי תגובה. בלטה לי בנאום הזה היכולת שלה להנגיש מידע ולזרוע תקווה והשראה בלי טקטיקות מחרחרות מלחמה. מדובר גם בשחקנית שהייתה עד לא מזמן די אלמונית אך התעקשה לנצל כל שביכולתה כדי להשפיע על אנשים אחרים. תקוותי היחידה היא שגם מתוך ביתה החדש, השמרני, המהוסס, הנוטה לשתוק באנמיות מול תמורות עולמיות, מייגן תצליח להמשיך ולהעניק לנשים צעירות ביטחון במחשבותיהן, בדרכן, ובחלומותיהן.

 

גל גדות באו"ם, 2016

איך אפשר שלא. בשנת 2016 חגגה "וונדר וומן" 75 שנים, ולינדה קרטר, פטי ג'נקינס וגל גדות הגיעו לאו"ם לדבר עליה. בנאום קצר למדי ובסגנון החינני והכובש שלה, גדות הסבירה את מטרות קיומה של הדמות, ואילו איכויות בה יכולות לשמש מודל לחיקוי לנשים צעירות, ומודל להערכה לכלל האוכלוסייה. גל גדות עצמה מקרינה תמיד חום ואהבה ושמחת חיים ממגנטת, ושילוב התכונות האלו יחד עם הדמות עצמה- לוחמת צדק שלא מפחדת לכסח את הרעים אך מתגלה כמלאת חמלה ואינטליגנציה רגשית ואנושית, שירתו יפה את הנאום שלה באו"ם. החשיבות של הדמות הזו, של הסרט, ושל העומדות מאחור, היא אדירה, ויצרה אצל ילדות קטנות, נערות ונשים ברחבי העולם את התחושה החשובה לאין-שיעור שחוזק נפשי ופיזי, ביטחון עצמי ואהבת אדם יכולים כולם להתקיים יחד, גם אצל נשים, ובעיקר אצל נשים.

 

אופרה ווינפרי זוכה בפרס ססיל ב. דמיל, גולדן גלובס, 2018

אז אולי לא נאום בחירות (למרות שעדיין אי אפשר באמת לדעת), אבל כן נאום שנשמע כמו שילוב בין דרשה דתית בכנסייה לשיחת עידוד במרתף של סופרז'יסטיות לפני מאה שנה. ווינפרי, אשפית האמוציות, שיודעת לבדר ולרגש עד דמעות גם יחד, עמדה אז בפני חוד החנית של התעשייה המשגשגת בארה"ב והרביצה בהם תורה של אהבת האדם, של מאבק נחוץ אין-קץ באפליה הגזעית והמגדרית במדינה, ושל סולידריות שלא רואה כסף, אלא אנשים ונשים. שלושה חודשים לאחר שנשות עולם הבידור, ועמן נשים מתעשיות שונות בארה"ב, הציתו את השיח על הטרדות ותקיפות מיניות מצד גברים בעמדות כח בסביבתן, ווינפרי הגיעה לבמה עטופה בציפיות הציבור לנאום אפי - והיא סיפקה נאום אפי בהחלט. וזה חשוב, כי תנועה שמנסה לעקור תופעה כזו חולה מהשורש זקוקה לדלק, ומי אם לא אופרה – אישה שחורה שגדלה בדלות במיסיסיפי והפכה לאישה העשירה בארה"ב – מסוגלת לשמן את הגלגלים ולהניע מהחדש את המהפכה הזו, שמסרבת לדעוך עד היום.

 

צ'ימאמנדה נגוזי אדיצ'י ב-TED, 2013

מבוא לפמיניזם בשלושים דקות. חשוב לזכור שלפני חמש שנים המודעות לשוויון בין המינים הייתה נמוכה יותר ודובר עליה הרבה הרבה פחות, ועל כן הנאום הזה של אדיצ'י הקדים את זמנו. בחצי השעה הזו, שבעיניי על כל אדם לראות, היא משתפת בסיפורים מחייה בניגריה ומדברת על פמיניזם ברחבי העולם ובאפריקה בפרט. היא מעלה כל הנחה שגויה וכל תירוץ בספר וקורעת אותם לגזרים. היא מערערת את תפיסתנו על תפקידי הגבר והאישה בבית, את הנחות היסוד בתרבויות שונות בעולם, ואת ההתנהגות היומיומית הפשוטה ברחוב, שמבטלת ומקטינה נשים, וגם כולאת גברים לתוך רשימה ארוכה של דברים שאסור להם להיות ורשימה מצומצמת מאוד של מה שכן. מעבר לכישרונה הפנומנלי בכתיבה, אדיצ'י גם מוכיחה שהיא חדת אבחנה ומלאת אומץ עוד מינקות וכך, על במה אחת, בהרצאה אחת מיוחדת, עברתי בזכותה קורס מזורז איך לשנות את העולם.

 

מריל סטריפ זוכה בפרס ססיל ב. דמיל, גולדן גלובס, 2017  

הנאום הזה של מריל סטריפ בטקס הגיח בעבור רבות ורבים כמו המשיח על החמור הלבן מתוך עשן המיתמר לאחר ניסיון הצתה של תעשיית המדיה האמריקאית. כשבועיים לפני צעדת הנשים ועשרה חודשים לפני תנועת ה-METOO היו אלה התקשורת החופשית והוליווד שטראמפ ניסה להעלות על המוקד. את הנאום שנשאה בעקבות זכייתה בפרס ססיל ב. דמיל (בשנה לפני זכייתה של אופרה ווינפרי) היא בחרה למקד לא בה או בפועלה, אלא בדמויות אחרות שהיא ראתה כנרדפות אי אז בתחילת שנת 2017. היא בחרה להזכיר לבאי הטקס מאין הגיעו חבריהם לשולחן, והתעקשה לעמוד על חשיבותה של עיתונות נקייה, מכבדת ומכובדת. ומתוך אווירת ה"כולנו מהגרים" היא שלהבה את הקהל ואת הצופות והצופים בבית ועוררה אותם להעלות סולידריות.

 

אשלי ג'אד, צעדת הנשים בוושינגטון, 2017

בצעדת הנשים בוושינגטון לפני שנה וקצת, אירוע שכנראה עוד ייכתב בספרי ההיסטוריה, עלתה השחקנית אשלי ג'אד לבמה והקריאה ממילותיה של נינה דונובן בת ה-19 מטנסי, שהפכה את אחת מאלפי ה"מחמאות" שהעניק הנשיא טראמפ להילארי קלינטון במהלך הבחירות לנשיאות – nasty woman – לשיר על נשים מגעילות: פמיניסטיות, זועמות, נאבקות, שאינן מגעילות כמו מילותיו של המנהיג, כמו צלב-קרס על דגל גאווה, כמו גזענות, תקיפות מיניות, עליונות לבנה, גילוי עריות, אי שוויון בשכר, הומופוביה, מיזוגניה ובורות. כמו העובדה שבארה"ב לא ישלמו מס על ויאגרה אבל כן על תחבושות וטמפונים. השיר של דונובן סימן אצלי, באופן אישי, נקודת מפנה באופי המאבק הנשי הפמיניסטי, בעיקר בארה"ב. בעקבות השבעת הנשיא, ובעקבות הצעדה, ובעקבות השיר הזה גם כן, הגישה של נשים פמיניסטיות למאבק לשוויון הזדמנויות הפכה מחיוכים, נאומים וניסיונות שכנוע לזעם טהור. כישלונה של המערכה המנומסת הביא עלינו את ההפך הגמור, וכאשר נערה צעירה בת 19 כותבת כאלו מילים, מתבררות התמורות בגישה למאבק לשוויון זכויות. אמריקה רוויות הקבוצות האתניות, המגדרים והטקסים הגזעניים עוברת כבר שנה וחצי סערה על הגדרת עקרונותיה שמונעת על ידי זעם טהור ומתוכה, אולי, תצא בסוף שלווה.

 

טרייסי אליס רוס ב-TED, 2018

הרצאת TED  ע"י השחקנית ופצצת האנרגיה טרייסי אליס רוס, מנסה להגדיר את הטווח של התנהגות אותה היא מגדירה כ"גברים המסייעים או מתירים לעצמם את גופן של נשים". בהתחלה זו נשמעת כתיאוריה די רדיקלית, שהרי היא מנסה למתוח קו בין הגבר שאחז בגופה של חברתה בדואר כדי להזיז אותה מהדרך לבין תקיפות אגרסיביות, אבל היא מצליחה לבסס את התיאוריה שלה באומרה שהחדירה הקלה ביותר למרחב האישי של אישה נותנת מקום לפריצות הגדולה והאלימה יותר. רוס מבהירה שתרבות שמתירה מגע פיזי שלא בהסכמה היא, בסופו של דבר, פשוט תרבות שמתירה מגע פיזי ללא הסכמה. מתוך התנהלות שכזו, שהגדרתה רחבה ונתונה לפרשנות, גם גבר שאיננו אלים במודע ומבחירה יכול לפלוש לתוך המרחב האישי, הכבוד והפרטיות של אישה שהוא לא מכיר. ואם החברה שבה אנו חיות שותקת להתנהגות הזו, הרי שנתנו דרור לגברים אלימים במודע ומבחירה לעשות כאוות נפשם וככל שמתיר להם הספקטרום הרחב של מגע פיזי בלתי מבוקר וקרבה פיזית שאיננה מוסכמת. עשר דקות וקצת מאוד מומלצות לצפייה על ידי כל מי שלא הבינה למה היא זועמת כל כך על היתקלות יומיומית לא נעימה עם גבר, ולכל גבר שרוצה להבין למה כל אישה זרה אי פעם כעסה עליו.

 

 

הזמרת פינק מקבלת את הפרס ע"ש מייקל גקסון בטקס פרסי הוודיאו של אמ-טי-וי, 2017

את הזמן המועט שניתן לך לשאת נאום לאחר קבלת הפרס פינק ניצלה לטובת העברת שיעור חשוב בחינוך ילדות. היא סיפרה שבתה בת השש העידה הפניה שהיא "הילדה הכי מכוערת שהיא מכירה" כי היא נראית כמו "בן עם שיער". בלי לאבד עשתונות, האם הלביאה הכינה לביתה מצגת עם רשימת אמנים מוזיקליים מהעת האחרונה שזהותם המינית, החיצונית וגם הפנימית, הייתה גמישה ונזילה. היא ביקשה אז לעצור את סחרחרת הדרישות לשיפור עצמי חיצוני והודיעה לביתה ולקהל שאל לה לאף נערה צעירה לחשוב שעליה להשתנות, אלא שצריך, במקום, לשנות את התפיסה הציבורית באשר לאיך נראית, נשמעת, ומרגישה נשיות.

 

 

ג'יי.קיי רולינג בטקס חלוקת תארים באוניברסיטת הארווארד, 2008

הסופרת הבריטית המוערכת הפכה ברבות השנים לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על דור שלם של צעירים ברחבי העולם, ומשנתה העיקרית מלמדת אותנו שדמיון פורה לא עולה אפילו אגורה אחת. לפני עשור עמדה מול הבוגרים הטריים של האוניברסיטה היוקרתית בעולם והסבירה להם שני דברים: הראשון הוא חשיבותם של הכישלונות. היא סיפרה להם שהגעתה לתחתית -Rock bottom – היוותה מבחינתה הקרקע היציבה לה הייתה זקוקה כדי לצמוח, ושרק שם, לאחר שהפכה לכישלון הכי גדול שהיא הכירה, ועדיין נשארה בחיים, היא הצליחה להשתחרר מהלחצים החיצוניים שהופעלו עליה ולהשלים את רשימת המכולת של החיים. הנקודה השנייה שביקשה להעביר היא על אמפתיה ועל חשיבות הדמיון, וסיפרה על תקופתה בארגון "אמנסטי" ועל סיפורי הזוועות אליהם נחשפה. מהמאזינים ביקשה לגלות סולידריות כלל-עולמית, ולהשתמש ביכולתם לדמיין כדי לפתח את שרירי האמפתיה שלהם כלפי משוללי-החירות, המדוכאים, וחסרי הישע. רולינג היא אשפית של מילים, ועל שלל הקשיים שחוותה בחייה ושלל הסיפורים ששמעה, היא מלאת הומור עצמי, פגיעות חיננית ושלווה פנימית – מגוון תכונות שקרנו החוצה לאורך עשרים דקות של נאום מלא רגש.

 

אמה ווטסון בקמפיין HeForShe באו"ם, 2014

ומהיוצרת לכוכבת הסדרה. בגיל 24 הזאטוטי, כמעט, בכל הנוגע לאקטיביזם חברתי, השיקה אמה ווטסון את הקמפיין המיוחד שלה, HeForShe, בנאום באומות המאוחדות. היזמה הזו אכן ייחודית בנוף המאבק לזכויות נשים כי היא, איך לומר בעדינות, מתמקדת בגברים. בנאומה ווטסון מספרת על ההשלכות של הנורמות החברתיות-מגדריות על בנים ובנות בגיל ההתבגרות, כפי שחוותה בעצמה ודרך סביבתה הקרובה בשנות נעוריה תחת אור הזרקורים. היא מספרת על הדרישה למיניות ממנה כבר בגיל 14, על איך חברותיה נפרדו מענפי הספורט האהובים עליהן כדי לא לפתח מראה גברי, ואיך ראתה בחורים צעירים בגיל 18 שלא יודעים לבטא רגשות. או אז החלה להגדיר את עצמה כפמיניסטית, אבל למדה שעבור זכרים רבים המילה הזו נדמית כיופמיזם לשנאת גברים ולעליונות נשית. אז היא החליטה לנצל את מעמדה כאייקון סדרת סרטי הפנטזיה האגדית "הארי פוטר" ולהקים תנועה שמטרתה לסחוף בנים, בחורים וגברים לתמיכה בפמיניזם. עבור ילדות רבות – ואני ביניהן – הרמיוני גריינג'ר הייתה אחד המודלים הראשונים לנשיות שאינה תבניתית, ואין מינית, ואינה תלויה בבני המגדר המקביל לאישור ולקבלה. אז ווטסון מבקשת לעשות עבור ילדים וילדות ברחבי העולם את מה שהיא ודמותה עשו עבורי- ליצור אנשים צעירים חופשיים משבלונות שמבקשות להמיס אותם לתוך רשימת תכונות שטחית ומקטינה (יפה, עדינה, אמא טובה; חזק, אבירי, מפרנס מכובד), ולהפוך אותם לעצמאים ובעלי יכולת בחירה מוחלטת, כי פמיניזם הוא עבור כולם.

 

 

 

ריס ווית'רספון בנאום "אשת השנה" של מגזין גלאמור, 2015

 

 

כשחקנית, ווית'רספון הצליחה לעבור את אחת המשוכות הגבוהות בתעשייה ולהתפתח מדמותה הקופצנית של אל וודס ב"לא רק בלונדינית" לשחקנית זוכת אוסקר על תפקידה ב"הולך בדרכי" משנת 2005. האתגר הבא שלה, כפי שהיא מספרת בנאום הויראלי-זה-מכבר שלה, הגיע לפתחה כשהבינה שהתעשייה שבה היא עובדת מושתתת על קולות גבריים גרידא. בכל סרט, היא מספרת, היא מצאה שברגעים מכריעים לדמויות הנשיות נכתבת אותה השורה המופנית לדמות הגברית שלצידן- "מה נעשה עכשיו?". מתוך סירוב עיקש לקבל את המוסכמות הפטריארכליות בהוליווד החליטה ווית'רספון לפתוח חברת הפקות יחד עם המפיקה האוסטרלית ברונה פאפאנדריאה, במסגרתה הפיקו מספר סרטים שוברי-קופות ואת הסדרה המצליחה "שקרים קטנים גדולים". בנאום שנשאה בשנת 2015, עם קשת הבעות ורטוריקה ששמורה רק לשחקניות הוליוודיות כריזמטיות שכמותה, היא גוללה את סיפורה שלה ושל חברת ההפקות ודרשה, שאם לא יינתן לנשים ולמיעוטים קול בכל תעשייה שהיא, עליהם למצוא את הקול הזה בעצמם.

 

יאון-מי פארק בוועידות One Young World בדאבלין, 2014

 

 

טרם צפייתכן בנאום הזה אוסיף אזהרת צפייה והמלצה להכין ממחטות בהישג יד. יאון-מי פארק, בת 19 בזמן הנאום, היא פליטה מצפון קוריאה שברחה עם משפחתה בגיל 13 מהדיקטטורה של שושלת קים. בנאומה היא מספרת על קורותיה, בהם זוועה אחת רודפת אחרת, החל ממותו של אביה, דרך אונס אימה, ועד המצפן שהתקלקל באמצע המדבר. מתוך הסיפור הנורא שלה, פארק מבקשת מהצופים שלוש בקשות שלדעתה יכולות לסייע לאזרחי צפון קוריאה- הראשון, לימדו על הפרת זכויות האדם במדינה; השני, סייעו ותמכו בפליטים צפון-קוריאנים שמבקשים לצאת לחופשי; והשלישי, מחו על המדיניות הסינית שמשיבה עריקים חזרה למדינה. מתוך דמעות וזעקה אמיתית לעזרה, יאון-מי מצליחה לתמצת עבורנו, הצופות והצופים, גם במילותיה וגם בשפת גופה, את המציאות של מי שנולדו אל תוך המדינה החשוכה בעולם, ולתרגם בשבילנו לכדי מעשים את כל הצעדים הקטנים שניתן לעשות בעבור אומה שלמה אחת, מושתקת ומדוכאת, כזו שמנהיג האומה החזקה בעולם מחל במחי יד למנהיגיה האכזריים והותיר מיליונים אחרים בעלטה.

 

מדונה זוכה בפרס אשת המוזיקה של השנה בפרסי הבילבורד 2016

 

את הנאום של מדונה היא מתחילה בבדיחות הדעת על הצורך במשהו חזק בין רגליה ומיד עברה לומר בפרצוף את מה שחוותה לאורך מעל 34 שנות קריירה: מיזוגניה, סקסיזם, אפליית גיל, שנאת נשים, וכן גם על האונס שחוותה. בפנייה לנערות צעירות אמרה בצער כי מנסים לכפות עליהן להיות "לא חכמות מדי". האישה האמיצה הזו ששברה כל טאבו אפשרי, וכבשה כל פסגה אפשרית, הן מוזיקלית והן במאבק לזכויות נשים ומיעוטים, עמדה כשדמעות בעינייה וסיפרה על דרך החתחתים שעברה משנות השבעים הסהרוריות בניו יורק ועד למתקפה משולחת הרסן שחוותה בעקבות הוצאת האלבום "ארוטיקה" והספר "סקס". המסר שלה לנשים היה ברור וחד:

"כנשים, אנחנו חייבות להתחיל להעריך את עצמנו ואת הערך של עצמנו ושל

אחרות. חפשו נשים חזקות איתן אפשר לייסד חברות, להזדהות, ולשתף פעולה," ולא שכחה להודות לכל אותם ספקנים שאמרו לה שהיא לא יכולה או אסור לה. "ההתנגדות שלכם רק חיזקה אותי, גרמה לי להילחם ועשתה אותי למי שאני היום, לאישה שאני היום. אז תודה לכם".

 

רסי הבילבורד 2016

 

את הנאום של מדונה היא מתחילה בבדיחות הדעת על הצורך במשהו חזק בין רגליה ומיד עברה לומר בפרצוף את מה שחוותה לאורך מעל 34 שנות קריירה: מיזוגניה, סקסיזם, אפליית גיל, שנאת נשים, וכן גם על האונס שחוותה. בפנייה לנערות צעירות אמרה בצער כי מנסים לכפות עליהן להיות "לא חכמות מדי". האישה האמיצה הזו ששברה כל טאבו אפשרי, וכבשה כל פסגה אפשרית, הן מוזיקלית והן במאבק לזכויות נשים ומיעוטים, עמדה כשדמעות בעינייה וסיפרה על דרך החתחתים שעברה משנות השבעים הסהרוריות בניו יורק ועד למתקפה משולחת הרסן שחוותה בעקבות הוצאת האלבום "ארוטיקה" והספר "סקס". המסר שלה לנשים היה ברור וחד:

"כנשים, אנחנו חייבות להתחיל להעריך את עצמנו ואת הערך של עצמנו ושל

אחרות. חפשו נשים חזקות איתן אפשר לייסד חברות, להזדהות, ולשתף פעולה," ולא שכחה להודות לכל אותם ספקנים שאמרו לה שהיא לא יכולה או אסור לה. "ההתנגדות שלכם רק חיזקה אותי, גרמה לי להילחם ועשתה אותי למי שאני היום, לאישה שאני היום. אז תודה לכם".

 

ג'יי.קיי רולינג בטקס חלוקת תארים באוניברסיטת הארווארד, 2008

הסופרת הבריטית המוערכת הפכה ברבות השנים לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על דור שלם של צעירים ברחבי העולם, ומשנתה העיקרית מלמדת אותנו שדמיון פורה לא עולה אפילו אגורה אחת. לפני עשור עמדה מול הבוגרים הטריים של האוניברסיטה היוקרתית בעולם והסבירה להם שני דברים: הראשון הוא חשיבותם של הכישלונות. היא סיפרה להם שהגעתה לתחתית -Rock bottom – היוותה מבחינתה הקרקע היציבה לה הייתה זקוקה כדי לצמוח, ושרק שם, לאחר שהפכה לכישלון הכי גדול שהיא הכירה, ועדיין נשארה בחיים, היא הצליחה להשתחרר מהלחצים החיצוניים שהופעלו עליה ולהשלים את רשימת המכולת של החיים. הנקודה השנייה שביקשה להעביר היא על אמפתיה ועל חשיבות הדמיון, וסיפרה על תקופתה בארגון "אמנסטי" ועל סיפורי הזוועות אליהם נחשפה. מהמאזינים ביקשה לגלות סולידריות כלל-עולמית, ולהשתמש ביכולתם לדמיין כדי לפתח את שרירי האמפתיה שלהם כלפי משוללי-החירות, המדוכאים, וחסרי הישע. רולינג היא אשפית של מילים, ועל שלל הקשיים שחוותה בחייה ושלל הסיפורים ששמעה, היא מלאת הומור עצמי, פגיעות חיננית ושלווה פנימית – מגוון תכונות שקרנו החוצה לאורך עשרים דקות של נאום מלא רגש.

 

 

אמה ווטסון בקמפיין HeForShe באו"ם, 2014

ומהיוצרת לכוכבת הסדרה. בגיל 24 הזאטוטי, כמעט, בכל הנוגע לאקטיביזם חברתי, השיקה אמה ווטסון את הקמפיין המיוחד שלה, HeForShe, בנאום באומות המאוחדות. היוזמה הזו אכן ייחודית בנוף המאבק לזכויות נשים כי היא, איך לומר בעדינות, מתמקדת בגברים. בנאומה ווטסון מספרת על ההשלכות של הנורמות החברתיות-מגדריות על בנים ובנות בגיל ההתבגרות, כפי שחוותה בעצמה ודרך סביבתה הקרובה בשנות נעוריה תחת אור הזרקורים. היא מספרת על הדרישה למיניות ממנה כבר בגיל 14, על איך חברותיה נפרדו מענפי הספורט האהובים עליהן כדי לא לפתח מראה גברי, ואיך ראתה בחורים צעירים בגיל 18 שלא יודעים לבטא רגשות. או אז החלה להגדיר את עצמה כפמיניסטית, אבל למדה שעבור זכרים רבים המילה הזו נדמית כיופמיזם לשנאת גברים ולעליונות נשית. אז היא החליטה לנצל את מעמדה כאייקון סדרת סרטי הפנטזיה האגדית "הארי פוטר" ולהקים תנועה שמטרתה לסחוף בנים, בחורים וגברים לתמיכה בפמיניזם. עבור ילדות רבות – ואני ביניהן – הרמיוני גריינג'ר הייתה אחד המודלים הראשונים לנשיות שאינה תבניתית, ואין מינית, ואינה תלויה בבני המגדר המקביל לאישור ולקבלה. אז ווטסון מבקשת לעשות עבור ילדים וילדות ברחבי העולם את מה שהיא ודמותה עשו עבורי- ליצור אנשים צעירים חופשיים משבלונות שמבקשות להמיס אותם לתוך רשימת תכונות שטחית ומקטינה (יפה, עדינה, אמא טובה; חזק, אבירי, מפרנס מכובד), ולהפוך אותם לעצמאים ובעלי יכולת בחירה מוחלטת, כי פמיניזם הוא עבור כולם.

 

ריס ווית'רספון בנאום "אשת השנה" של מגזין גלאמור, 2015

כשחקנית, ווית'רספון הצליחה לעבור את אחת המשוכות הגבוהות בתעשייה ולהתפתח מדמותה הקופצנית של אל וודס ב"לא רק בלונדינית" לשחקנית זוכת אוסקר על תפקידה ב"הולך בדרכי" משנת 2005. האתגר הבא שלה, כפי שהיא מספרת בנאום הויראלי-זה-מכבר שלה, הגיע לפתחה כשהבינה שהתעשייה שבה היא עובדת מושתתת על קולות גבריים גרידא. בכל סרט, היא מספרת, היא מצאה שברגעים מכריעים לדמויות הנשיות נכתבת אותה השורה המופנית לדמות הגברית שלצידן- "מה נעשה עכשיו?". מתוך סירוב עיקש לקבל את המוסכמות הפטריארכליות בהוליווד החליטה ווית'רספון לפתוח חברת הפקות יחד עם המפיקה האוסטרלית ברונה פאפאנדריאה, במסגרתה הפיקו מספר סרטים שוברי-קופות ואת הסדרה המצליחה "שקרים קטנים גדולים". בנאום שנשאה בשנת 2015, עם קשת הבעות ורטוריקה ששמורה רק לשחקניות הוליוודיות כריזמטיות שכמותה, היא גוללה את סיפורה שלה ושל חברת ההפקות ודרשה, שאם לא יינתן לנשים ולמיעוטים קול בכל תעשייה שהיא, עליהם למצוא את הקול הזה בעצמם.

יאון-מי פארק בוועידות One Young World בדאבלין, 2014

טרם צפייתכן בנאום הזה אוסיף אזהרת צפייה והמלצה להכין ממחטות בהישג יד. יאון-מי פארק, בת 19 בזמן הנאום, היא פליטה מצפון קוריאה שברחה עם משפחתה בגיל 13 מהדיקטטורה של שושלת קים. בנאומה היא מספרת על קורותיה, בהם זוועה אחת רודפת אחרת, החל ממותו של אביה, דרך אונס אימה, ועד המצפן שהתקלקל באמצע המדבר. מתוך הסיפור הנורא שלה, פארק מבקשת מהצופים שלוש בקשות שלדעתה יכולות לסייע לאזרחי צפון קוריאה- הראשון, לימדו על הפרת זכויות האדם במדינה; השני, סייעו ותמכו בפליטים צפון-קוריאנים שמבקשים לצאת לחופשי; והשלישי, מחו על המדיניות הסינית שמשיבה עריקים חזרה למדינה. מתוך דמעות וזעקה אמיתית לעזרה, יאון-מי מצליחה לתמצת עבורנו, הצופות והצופים, גם במילותיה וגם בשפת גופה, את המציאות של מי שנולדו אל תוך המדינה החשוכה בעולם, ולתרגם בשבילנו לכדי מעשים את כל הצעדים הקטנים שניתן לעשות בעבור אומה שלמה אחת, מושתקת ומדוכאת, כזו שמנהיג האומה החזקה בעולם מחל במחי יד למנהיגיה האכזריים והותיר מיליונים אחרים בעלטה.

מדונה זוכה בפרס אשת המוזיקה של השנה בפרסי הבילבורד 2016

את הנאום של מדונה היא מתחילה בבדיחות הדעת על הצורך במשהו חזק בין רגליה ומיד עברה לומר בפרצוף את מה שחוותה לאורך מעל 34 שנות קריירה: מיזוגניה, סקסיזם, אפליית גיל, שנאת נשים, וכן גם על האונס שחוותה. בפנייה לנערות צעירות אמרה בצער כי מנסים לכפות עליהן להיות "לא חכמות מדי". האישה האמיצה הזו ששברה כל טאבו אפשרי, וכבשה כל פסגה אפשרית, הן מוזיקלית והן במאבק לזכויות נשים ומיעוטים, עמדה כשדמעות בעינייה וסיפרה על דרך החתחתים שעברה משנות השבעים הסהרוריות בניו יורק ועד למתקפה משולחת הרסן שחוותה בעקבות הוצאת האלבום "ארוטיקה" והספר "סקס". המסר שלה לנשים היה ברור וחד:

"כנשים, אנחנו חייבות להתחיל להעריך את עצמנו ואת הערך של עצמנו ושל

אחרות. חפשו נשים חזקות איתן אפשר לייסד חברות, להזדהות, ולשתף פעולה," ולא שכחה להודות לכל אותם ספקנים שאמרו לה שהיא לא יכולה או אסור לה. "ההתנגדות שלכם רק חיזקה אותי, גרמה לי להילחם ועשתה אותי למי שאני היום, לאישה שאני היום. אז תודה לכם".