בפעם הראשונה בה פגשתי את אליס קום (Alice Nkom) התקשיתי להסוות את אכזבתי. מרגע הגעתי לקמרון כשגריר ישראל בסוף מאי 2016, נתקלתי בשמה כמעט מדי יום וציפיתי בקוצר רוח לפגשה פנים-אל-פנים. המוניטין שלה כאשה האפריקאית הראשונה אשר זכתה בגיל 24 ברישיון עריכת דין בקמרון, הקמפיינים הרבים שהובילה בנושאי זכויות אדם, מאבקיה חסרי הפשרות כנגד הרשויות, ומעל הכל – היותה לוחמת ללא חת למען זכויות להט"ב – כל אלה ציירו בדמיוני דמות רושפת אש ותמרות עשן. בפועל, פסעה לתוך משרדי בשגרירות אשה חביבה בשנות ה-70 לחייה, מעין דודה מקסימה ולבבית, אשר הקרינה חום רב וסקרנות אינסופית. האם יכול להיות שבמציאות אליס קום היא צל חיוור בלבד של תדמיתה התקשורתית? האם שנות המאבק הארוכות עייפו אותה והפרסים הרבים בהם זכתה הקהו את נחישותה?

לא חלפו עשר דקות מתחילת פגישתנו וכבר עמדתי על טעותי. "הדודה החביבה" אמנם אינה נוהגת להרים את קולה, אולם אוי לאותו אדם שמאבד את אמונה או מעז לחלוק עליה בנושאים הקרובים ללבה. האינטלקט שלה חד כתער, חושיה הפוליטיים רגישים להפליא, לשונה הצולפת פוגעת במטרתה בדייקנות כירורגית, ומעל הכל – חוש ההומור שלה מנטרל (לפחות חלקית) כל רצון להתעמת עמה.

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור ואליס קום. צילום: משרד החוץ

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור ואליס קום. צילום: משרד החוץ

כמובן שכלל לא עלה על דעתי להיכנס עמה לעימות – להיפך. מש"ב (זרוע הסיוע הבינ"ל של משרד החוץ) ושגרירות ישראל ניצבים בחזית הקהילה הדיפלומטית הזרה בכל הנוגע לסיוע לקהילת הלהט"ב בקמרון. רק בשבוע שעבר הסתיימו ביאונדה (בירת קמרון) עבודות שיפוצו של המקלט הראשון במדינה לאותם בני הקהילה הנפלטים מבתיהם ומקום עבודתם – תודות למימון מש"ב. בחודש הבא תושלם ציודה והתקנתה של מעבדת זיהוי האיידס הראשונה במטה ארגון הגג הלהט"בי – גם כן, תודות לתרומת מש"ב. בחודש יולי אף יגיעו ארצה מס' פעילי הארגון להשתלמות והדרכה בנושאי אקטיביזם חברתי, ובקנה נמצאים עוד מס' פרוייקטים מבטיחים. הפעילות הישראלית הנמרצת בתחום זה אינה נעלמת מעיניהם של נציגי סוכנויות או"ם, ארגוני סיוע בינ"ל ושגרירויות זרות – אשר משגרים בהתאם דו"חות נלהבים לבירותיהם באירופה ובצפון אמריקה.

מאז פגישתנו הראשונה לפני כשנתיים, הפכה אליס לידידה קרובה. היום היא הגיעה ארצה בפעם הראשונה על מנת להשתתף בכנס מש"ב הבינ"ל ה-30 לנשים מנהיגות מרחבי העולם. אירוע יוקרתי זה, שנועד לממש את חזונה של גולדה מאיר, מתקיים מדי שנתיים מאז 1961 במרכז ההכשרה הבינלאומי -מש"ב כרמל ע"ש גולדה מאיר שבחיפה, מרכז אשר פועל לקידום שוויון מגדרי בעולם על ידי הכשרות בארץ ובעולם.

הכנסים הנ"ל משמשים כפורום יוקרתי לדיונים בנושאים סוציו-אקונומיים ברמה הגלובלית. הכנס הקרוב, אשר יתקיים בחיפה ובירושלים בין התאריכים 28-30 במאי, יעמוד בסימן "נשים מובילות עושות שינוי: ישראל חוגגת 60 שנות שיתוף פעולה בינלאומי", ויארח מעל ל-60 משתתפות ממגוון תחומים רחב מכל העולם – ארה"ב, אירופה, אפריקה, אמריקה הלטינית, אסיה ואיי הפאסיפיק.

לפני שלושה שבועות, כאשר חתמתי על הויזה בדרכונה של אליס, המשכנו יחד לארוחת צהריים בקרבת השגרירות. הפעם היא נראתה נרגשת בעליל והתוודתה כי ביקרה כבר במדינות רבות ברחבי העולם, אולם המסע לישראל מהווה עבורה הגשמת חלום ילדות. לדבריה, הוריה הפצירו בה לצאת ל"ארץ הקודש" עוד ב-1973, אולם אז פרצה מלחמת יום כיפור אשר בעקבותיה ניתקה קמרון (בדומה לרוב מדינות אפריקה) את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. בשנת 1986 חודשו הקשרים, אולם אז הוריה כבר הלכו לעולמם, ומאז – עיסוקיה הרבים מנעו ממנה להגשים החלום. לפיכך, ההזמנה לייצג את מדינתה בכנס כה יוקרתי המאורגן ע"י ממשלת ישראל  מהווה עבורה גולת כותרת של פעילותה הציבורית וגם סגירת מעגל במישור האישי והמשפחתי. יתרה מכך, העובדה שדווקא מש"ב ושגרירות ישראל, המייצגים את "ארץ הקודש" – מתגייסים למען קהילת הלהט"ב, מהווה לא רק זריקת עידוד – אלא אף כלי חשוב בקידום המאבק. כך, למשל, עשתה לאחרונה שימוש רטורי בתמיכה הישראלית מול בכיר בכנסיה הקתולית הקמרונית, והזכירה לו כי על פי כתבי הקודש כל בני האנוש הם ילדיו וילדותיו של "האל במרומים" – ללא כל קשר לנטייתם המינית.

טקס סיום שיפוץ מחסה לקהילת הלהט"ב. צילום: משרד החוץ

טקס סיום שיפוץ מחסה לקהילת הלהט"ב. צילום: משרד החוץ

אליס מכהנת כיו"ר של ארגון REDHAC, המהווה מסגרת לארגוני זכויות אדם ב-8 מדינות במערב ומרכז אפריקה, ומפעיל משרדים איזוריים המלקטים מידע ממקורות שונים (פומביים ודיסקרטיים כאחד) הנוגע לקשת רחבה של נושאים: חופש ביטוי, חופש תקשורת, מניעת אפליה מכל סוג שהוא (על רקע מגדרי, דתי, אידיאולוגי, מיני או אתני) וקידום דמוקרטיה. במקביל, יסדה אליס ב-2003 את ארגון ADEFHO – The Association for the Defence of Homosexuality – יוזמה פורצת דרך, אשר הקנתה לה מוניטין בינ"ל ואף הביאה לכך שאוזכרה במאמר בשבועון היוקרתי "New Yorker" בשנת 2012 כאחת מ-12 הנשים הבולטות ביותר באפריקה. בהתחשב בעובדה שבקמרון (כבשאר מדינות אפריקה – למעט דרא"פ) הומוסקסואליות עדיין אסורה עפ"י החוק – פעילותה הפומבית והמוחצנת של אליס מביאה אותה לעיתים קרובות לכדי עימות עם הרשויות, ולעיתים אף גוררת איומים, הטרדות והצקות.

ברם, מיותר לציין כי לא רק שכלל אין עולה בדעתה של אליס להפסיק מאבקה – או אפילו להאט מהלך – אלא היא נותרה ששה אלי קרב, ואף מרחיבה ללא הרף את חזית המאבק. בשיחותינו האחרונות הודתה בפה מלא כי חלה ליברליזציה מסויימת ביחסן של הרשויות הקמרוניות לקהילת הלהט"ב, וכי בהחלט ניתן להבחין בניצני שינוי חיובי. עם זאת, החברה הקמרונית מתאפיינת במסורתיות ובאדיקות רבה (כ-40% נוצרים, 25% מוסלמים והשאר – בני דתות פגאניות למיניהן), כך שהאתגר ארוך הטווח הוא לאו דווקא בדה-קרימינליזציה של הומוסקסואליות, אלא בחינוך דעת הקהל לסובלנות. בהקשר זה, נוטה אליס להצביע על התופעה המחרידה של אבות קמרוניים, המזמינים ומארגנים את אינוסן של בנותיהם הלסביות על מנת "להחזירן לדרך הישר", כסימפטומטית ליחס הכללי כלפי הלהט"ב. עם זאת, בשנים האחרונות החליטה אליס להקדיש ממרצה וזמנה גם לנושאים 'בוערים' אחרים, כגון מאבק כנגד נישואי קטינים, מילת נשים וכד'.

עם סיום ארוחת הצהריים, ועל אף נושאי השיחה הקשים – מצאתי עצמי מוחה דווקא דמעות צחוק מעיני. אליס היא בת שיחה מופלאה, המתבלת אפילו את תוכחותיה הקשות ביותר בהומור נדיר, חוש אירוניה דק ומעל הכל – אהבת האדם באשר הוא. תסכולי היחיד היה על כך שנבצר ממני להתלוות אליה במהלך ביקורה הקרוב בארץ ולהיווכח במו עיניי ברושם העז אותו היא צפויה להותיר על כל משתתפי הכנס.