בואו נדבר רגע על הגרעין. הרי זה לב העניין. לא החיוכים, או לחיצות הידיים, ארוחת הצהריים או עצם הפגישה - בלי להקל ראש בכל אלה. אין ספק שהפגישה בין דונאלד טראמפ לקים ג׳ונג און היא חשובה בעצם קיומה.

אבל כל זה לא היה זוכה לתשומת לב עולמית ולהדהוד מקצה כדור הארץ לקצהו, לולא הייתה צפון קוריאה מעצמה גרעינית.

במועדון הגרעין חברות תשע מדינות. חמש מהן חברות קבועות במועצת הביטחון של האו״ם: ארה״ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין. הארבע האחרות הן: צפון קוריאה, כמובן, הודו פקיסטאן ו… ישראל (על פי פרסומים זרים). ואי אפשר שלא לציין בהקשר הזה את מדינת הסף – אירן.

עם תום מלחמת העולם השנייה ייסדו מדענים מכל העולם את מה שמכונה ״שעון יום הדין״. זהו מדד בינלאומי שמשקלל שורה של נתונים פוליטיים, גיאו-פוליטיים ואחרים וקובע את מידת הקירבה של העולם לאותו יום הדין: חורבן כתוצאה משימוש בנשק גרעיני.

לכן כדאי שבתוך האופוריה והחגיגות נזכור שהשנה אנחנו נמצאים שתי דקות לחצות על פי המדד הזה.

באופן מקרי ובלתי תלוי התקיים בשבוע שעבר בברלין מופע נוסף של האמנית הרב-תחומית יעל ברתנא, תחת הכותרת What if Women Ruled the World.  בעבודה הזאת מנסה ברתנא לבדוק מה היה קורה אילו נשים היו מנהלות את העולם בתוך ההקשר של המירוץ הגרעיני (ולא, זה לא הזמן לשלוף את גולדה ואפילו לא את מרגרט תאצ׳ר כדוגמה למה נשים לא יכולות).ֿ

העבודה (ופרטים עליה בהזדמנות אחרות) מאפשרת לנשים מומחיות בתחומים שונים להציע פתרונות יצירתיים שיחליפו את המירוץ הגרעיני וייראו לנגד עיניהם לא רק את שלום העולם על פי מודל תחרויות מלכת היופי, אלא את שלומם של בני האדם על כדור הארץ.

בין תשע חברות מועדון האטום יש עשרות אלפי ראשי נפץ גרעיניים. שלומו של העולם תלוי על בלימה. החלטה חפוזה, פירוש מציאות לא נכון, או אפילו טעות - ואנחנו בקטסטרופה, לא פחות. לא רק בגלל עשרות אלפי הרוגים שיכול כל טיל כזה לגרום, אלא גם בשל הנזק המצטבר שיכול להשפיע הרבה מעבר לכאן ועכשיו, הרבה מעבר למקום נפילת הטיל עצמו.

במצב הזה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם יכולת גרעינית מרתיעה או דווקא חושפת אותנו לסכנה. האם יש סיכוי שמעצמה חזקה כמו ארצות הברית תוביל עכשיו מהלך של פירוק נשק גרעיני לא רק של צפון קוריאה, אלא כולל? של כולם?

כי זו ההזדמנות שנפתחת בפיסגה הזאת. קים נחשב מנהיג לא צפוי ולכן מאיים על שלומו של העולם. אבל האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שבכל שאר 8 המדינות החברות במועדון הגרעין תמיד יהיו מנהיגים אחראים? האם אנחנו יכולים להיות רגועים ולדעת שלא יכולה לקרות טעות? שלא יכול להיות מצב של מתח גלובלי בלתי נסבל שיגרום למי מהם ללחוץ על הכפתור האדום ואז מי יודע מה עלול להתרחש?

מאז השתמשה ארצות הברית בנשק הגרעיני נגד יפן במלחמת העולם השנייה, פועלים ברחבי העולם ארגונים המנסים לקדם בדיוק את זה: פירוק נשק גרעיני.

פרשנים כבר מציעים להעניק לטראמפ פרס נובל לשלום, אם יצליח (באמת, לא בהצהרות) לגרום למנהיג צפון קוריאה להכריז שיפתח במהלך לפירוק הנשק הגרעיני.

אבל מי שכבר זכה בפרס בשנה שעברה הוא ארגון בינלאומי שעושה בדיוק את זה: פועל להפסקת המירוץ הגרעיני ופירוק הנשק. ICAN - International Campaign to Abolish Nuclear Weapon

טקס חלוקת פרס נובל לקמפיין הבינלאומי לפירוז נשק גרעיני

טקס חלוקת פרס נובל לקמפיין הבינלאומי לפירוז נשק גרעיני

זכייתו של הארגון בפרס שמה במרכז כמה סימני שאלה: למה הצטיידות בנשק גרעיני נחשבת מהלך רציונאלי (מהלך שמקדם הרתעה) ואילו קריאה לפירוק נשק גרעיני נחשבת למשהו אמוציונאלי? מדוע את הארגונים הקוראים לפירוק הנשק הגרעיני ו- ICAN בתוכם  מובילות נשים ויש בהם רוב נשי? מדוע נשים (לא, לא תאצ׳ר וגולדה בהכרח) מעלות על השולחן יותר נושאים כמו ביטחון אישי, זכויות אדם וסיוע הומניטרי, בעוד שגברים (הכללה, כמובן) עסוקים במאבקי כוח ואגו?

ומדוע שוב מדובר במועדון סגור של גברים? ואיך אנחנו יכולות להיכנס פנימה ולעשות את השינוי?

ועוד שאלה: אין ספק ששני המנהיגים מציגים את הפיסגה הזאת כהצלחה. אי אפשר אחרת. זה מחויב מעצם קיומה, זה מחויב כאקט דיפלומטי וזה בעיקר מחויב כחלק מהטפיחה העצמית על האגו.
כי בסופו של דבר, גם כאן, הכול - ממש הכול - תלוי בפרטים הקטנים.
ודווקא בפרטים הקטנים אנחנו יותר טובות.
כי מעבר לתמונות, לדגלים, לצבעים המוקפדים, להנפת הידיים ולחיוכים המדוגמים והתמונות שילוו אותנו בימים הקרובים באינטנסיביות - בסוף השאלה היא האם העולם היון הוא מקום בטוח יותר? האם אנחנו, האזרחים, בטוחים יותר?
והתשובה: אין לדעת. כי בפרטים לא דנו. כי אנחנו לא יודעות אם צפון קוריאה תתפרק מנשק גרעיני, מי יפקח על כך, האם ארה״ב תוביל מהלך רחב לפירוק מנשק גרעיני? אז אולי במובן הזה בלבד יכול להיות שנשים היו עושות את זה אחרת. דואגות לפרטים הקטנים ואחר כך יוצאות למצלמות ולא ההיפך.
מי תיתן וטעיתי ו טראמפ וקים מובילים מהלך היסטורי.
ואת זה ימים יגידו.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp