ראיון עם אמא ל-44 ילדים: "אמא לא תתן לילדים שלה לגווע"

לפני מספר חודשים תויגתי שוב ושוב בכתבות שהתפרסמו בישראל על אישה פוריה במיוחד, שיש לה לא פחות מ-44 ילדים. צחקתי מהכותרת והמשכתי בחיי. תויגתי שוב, ושוב, ושוב, עד שנכנסתי לכתבה והבנתי שזה בגלל שהאישה הזו חיה באוגנדה, כמוני. אמרתי בליבי שהלוואי שיום אחד אצליח לפגוש ולראיין אותה לבלוג שלי, כיוון שזה מה שאני עושה – מראיינת נשים באוגנדה על הריון, לידה ואימהות, ומה יותר מרתק מלראיין אמא שגידלה 44 ילדים? קיוויתי שייצא לנו להיפגש, למרות שהסיפור נשמע לי מוגזם ולא מציאותי, ואלה כתבות מתורגמות על אישה שבטח לא ניתן למצוא, אז קל להמציא כל דבר עליה.

לא מזמן ישבנו במשרד של "אור קטן", העמותה בה אני מתנדבת באוגנדה. איכשהו הגענו לדבר על משפחות מרובות ילדים והזכרתי אותה, ופתאום מישהי אמרה שהיא יודעת באיזה כפר היא גרה. מיד קבענו עם נהג לבוקר יום שבת ונסענו לחיפוש אחר האישה הפוריה בעולם. לא ידענו איפה בדיוק היא גרה, אם היא באמת קיימת, או אם היא באמת ילדה 44 ילדים, אבל נראה ששמה הולך לפניה ובכניסה לכפר כבר ידעו לאן לכוון אותנו. "כפול 4" קוראים לה בכפר (בשפה המקומית), ככינוי על כך שהיא יולדת בכל פעם רביעיות. נסענו עמוק בתוך הכפר, בין הסבך והשדות. מדי פעם עצרנו לשאול אנשים לאן לנסוע. בשלב מסוים, כל מי ששאלנו, אם זה הילדים שמשחקים בחוץ או נהג האופנוע שבדרך, התברר כאחד מילדיה.

הגענו סקרנים ומשועשעים מהרעיון, מלאים בביקורתיות ואין סוף בדיחות על הנושא, אך מהר מאוד גילינו מולנו סיפור טרגי על חיים קשים במיוחד של אישה שהיא קורבן להתעללות, פדופיליה, בירוקרטיה רפואית ועוד.

מרים נבטנזי, בת 39 מאוגנדה, אכן ילדה 44 ילדים. הרוב היו רביעיות ושלישיות, ויש כמה זוגות תאומים. את כולם היא ילדה בלידה טבעית מלבד את התאומים האחרונים, אשר נאלצה ללדת בניתוח קיסרי, ואחד מהם מת בלידה. כיום רק 38 מילדיה בחיים, חלקם כבר בוגרים דיים כדי לחיות ברשות עצמם, ולאחד מהם אפילו יש תאומים משלו. היא נותנת לילדיה שמות של גיבורים מסדרות וסרטים ניגריים שהיא רואה בטלוויזיה, הניקה בלעדית את כולם (!!!) עד גיל 8 חודשים ועושה הכל כדי שכולם ילכו לבית הספר וישלימו את לימודיהם.

"אמא לא תתן לילדים שלה לגווע, לא משנה מה", היא משיבה לנו לשאלה כיצד היא מפרנסת את כולם. "אני עושה כל מה שאני יכולה, הכל. רוקחת תרופות צמחים, עושה כישוף רפואי (זו מתנה מולדת שירשתי מסבתי), מכינה צבע לשיער מצמחים מקומיים, מוכרת מה שאפשר, ואפילו למרות שאני מוסלמית וזה אסור על פי הדת, אני מכינה אלכוהול מקומי ומוכרת אותו. עושה הכל. כן אני נאבקת, אבל אף אחד מהילדים שלי אף פעם לא הלך לישון רעב".

מרים נולדה עם מצב רפואי של פוריות יתר. השחלות שלה גדולות במיוחד ובכל הלידות שלה נולדו רביעיות, שלישיות או תאומים. היא אף פעם לא ילדה ילד בודד. "כנראה שפוריות היתר עברה אליי מאמא שלי. היא ילדה אותנו כשלישייה, אבל נטשה כשהיינו בנות 3 ימים בלבד. נשארנו לחיות עם אבי, שנישא לאישה אחרת. כעבור כמה שנים אימי החורגת שברה בקבוקי זכוכית לרסיסים ומילאה בהם את האוכל שלנו. שתי אחיותיי מתו מזה, אבל אני לא הספקתי לאכול מזה כי התעכבתי במשחק בחוץ. כשהגעתי הן כבר היו מתות".

כך מתחיל הסיפור הטרגי של מרים, אישה שעברה בחייה כבר הכל. אנחנו יושבות על מחצלת קטנה בחצר שלה, והיא מספרת לי את הסיפור שלה ברוגע ובחיוך, כאשר ממרחקים של קילומטרים ניתן להרגיש בעוצמות האדירות של האישה הזאת. אני מקשיבה לסיפור ומתקשה להאמין איך שרדה עד היום, מתבוננת ב-25 מילדיה שנמצאים לידינו ומתפעלת מכמה שכולם נראים חזקים, בריאים ושמחים. מדי פעם מגיע אליה הילד הצעיר ביותר, בן 3, יחד עם נכדיה שגרים איתה והם בני גילו.

"בגיל 12 אימי החורגת הביאה הביתה גבר בן מעל 50 שיתחתן איתי, הוא היה יחסית מבוסס והבטיח להם 30 פרות תמורת החתונה. התנגדתי אבל הכריחו אותי. בגיל 13 כבר ילדתי את הרביעייה הראשונה שלי. בהריון הראשון הבטן שלי גדלה וגדלה, לא הפסיקה לגדול, דאגתי והלכתי לבדיקה ואז הודיעו לי שיש לי רביעייה. בהריון השני זה שוב קרה, עוד רביעייה. ואז שלישיה, וככה עד גיל 23 כבר הייתי אמא ל-25 ילדים.
חשבתי שיש עליי איזושהי קללה וניסיתי להפסיק את זה. ניסיתי כל מיני תוכניות וכדורים, אך בגלל הבעיה שיש לי שום דבר לא עזר. רציתי כבר אפילו לעשות ניתוח אבל הרופאים אמרו שבגלל הבעיה הרפואית שלי אני אמות בניתוח, אז לא יכולתי לקחת סיכון. במשפחה כעסו עליי, אמרו לי שלא שלחו אותי להתחתן בשביל שאמליט כמו ארנבת".

כששאלתי מדוע הגבר לא משתמש באמצעי מניעה, כולם סביבי צחקו. עד כדי כך זה מגוחך פה שגבר נשוי יעשה משהו שלא נוח לו. בעלה של מרים היה גבר אלים שהתעלל בה כל חייה, והיא לא הייתה מסוגלת לבקש ממנו דבר, בטח לא דבר כזה שכל כך לא מקובל חברתית. "הוא היה מגיע בלילות שיכור, כועס ואלים, ואז הייתה מתחילה ההתעללות. ככה בכל יום. פעם הוא גם ניסה לרצוח אותי וחתך אותי עם סכין בגרון ובחזה", היא מצביעה לנו על הצלקות שנותרו עליה. "פעמים רבות הוא היה מגיע עם נשים אחרות ושוכב איתן על המיטה שלי כשאני ישנה שם. בשלב מסוים הוא גם ניהל רומן עם אימי החורגת, זו שגם שידכה בינינו. אני שומעת על נשים שזורקות את הגבר שלהן על הודעה שראו או בגלל שלא קנה להן משהו שרצו, ואני חושבת כמה החיים שלהן טובים, אין להן מושג מה זה בעיות אמיתיות", היא צוחקת בקול גדול שמסווה את הכאב.

"הרבה פעמים ניסיתי לברוח ממנו. ברחתי אל הבית של אבא שלי, אבל בכל פעם הוא כעס וצעק עליי שהבנאדם שילם עליי הרבה כסף לא בשביל שאברח כל הזמן. כל פעם החזירו אותי אליו, ולא היה לי מקום אחר".

לפני כמה שנים הוא עזב סופית, הפסיק להגיע. היום הוא בן מעל 80, הוא עדיין חי אבל הוא כמו מת עבורנו, יש לו כסף אבל הוא לא תומך בשום דרך במשפחה שלו ואני נאלצת לדאוג לכולם לגמרי לבדי".

ילדים לא גורמים ללחץ, אמהות מלחיצות את עצמן

מה עם המשפחה שלך, הם לא עוזרים לך?
"אין לי משפחה", היא בולעת רוק ומסתכלת הצידה בעצב, ואני מבינה שזו נקודה רגישה, "פעם אחותי החורגת שכנעה אותי שהיא רוצה לעזור לי, שאשלח אליה חלק מהילדים לכפר שלה והיא תטפל בהם. זה מאוד נהוג פה באוגנדה. שלחתי אליה שניים מילדיי, תאומים בני 12. התקשרתי אליה לשאול מה איתם והיא אמרה שהכל בסדר, כשהתקשרתי שוב היא כבר אמרה לי שהם מתו. היא הרעילה אותם. לכן אני לא יכולה לתת את הילדים שלי לאף אחד, אני לא סומכת על אף אחד עם הילדים שלי, רק על עצמי".

"המשפחה מצד אבי כל הזמן מנסים להעיף אותנו מהשטח שבו אנחנו גרים. זה שטח שקיבלתי בירושה מסבתי, ובשנים האחרונות הדודים מצד אבא התחילו לדרוש אותו. התחננתי אליהם שאם לא נגור שם אנחנו נגור כולנו ברחוב, אין לי אפשרות לשלם שכירות או לקנות בית אחר שיוכל להכיל את כולנו. עשינו חוזה שאני אשלם להם בתשלומים את הכסף על השטח הזה, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אעמוד בזה, הם רוצים עליו 15 מיליון שילינג (15,000 ש"ח). הדבר שאני הכי מתפללת לו זה שהאדמה הזאת תהיה שלי, להיות רגועה שאף אחד לא יוכל להעיף אותנו, שלא נמצא את עצמנו בוקר אחד ברחוב. לדעת שגם אם יקרה לי משהו הילדים שלי יהיו בטוחים פה".

איך את מחנכת את הילדים שלך?
"יש אנשים, במיוחד במדינות המערב, שמתייחסים לילדים שלהם כאילו הם זהב, ויש כאלה שקשוחים יותר מדי. אני חושבת שצריך להיות באמצע, לא לפנק יותר מדי וגם לא להיות רכים מדי. כשצריך אז אני קשוחה, אבל הם יודעים שהם תמיד יכולים לחזור לחיבוק החם שלי".

את נראית מאוד רגועה יחסית לזה שיש לך 38 ילדים, איך את עושה את זה?
"למה שאני לא אהיה רגועה? בגלל ילדים? ילדים לא גורמים ללחץ, אמהות מלחיצות את עצמן, זה לא הילדים שעושים את זה".

אני מניקה את הבת שלי בלעדית כבר 6 חודשים, זה מאוד תובעני אפילו עם ילדה אחת, איך הצלחת לעשות את זה עם 43?
"יש לי לוח זמנים קבוע ומאוד קפדני. זה אוכל ב-2, זה ב-2:30. ככה כל ילד מתרגל ללו"ז שלו והוא כבר נהיה רעב בעצמו בדיוק בשעה שקבעתי לו".

ומה עם שינה? יוצא לך מתישהו?
"אני לא יודעת מה זה לישון, לא זוכרת אפילו מתי ישנתי. כל הלילה אני צריכה לבדוק שכולם ישנים וכולם בסדר, ולטפל באלה שלא ישנים".

יש לך אולי איזו עצה לזרוק לי, ככה מאמא מאוד מנוסה לאמא צעירה?
"כן, תזכרי שהילדה שלך זה הדבר הכי חשוב, ותעשי הכל בשבילה, הכל".

אם יכולת לבקש משהו אחד מאנשים בחוץ, מה היית מבקשת?
"האמת שיש שני דברים. האחד זה לשלוח את כל הילדים שלי לביה"ס, והשני, אם יש אי שם מישהו שיכול לעזור לי לגייס כסף כדי להשלים את התשלומים על השטח הזה. זה כל מה שאני צריכה". 

רגע לפני שעזבנו, היא אמרה לי בשפה המקומית: "תשאירי לי את התינוקת, אני אטפל בה, אני יודעת לגדל ילדים". צחקתי והשבתי לה "מישהי פעם אמרה לי לזכור שהילדה שלי זה הדבר הכי חשוב, אז גם אני כמוך, לא נותנת אותה לאף אחד".

יצאנו חזרה הביתה המומים מהביקור, כאשר כל הדרך חזרה הידהדו לי משפטים שלה וסיפורים מחייה. האישה הזאת הדהימה אותי, שרדה הכל וממשיכה לעמוד איתן על שתי הרגליים למען ילדיה, איזו אמא לביאה, איזו אישה ממלאת השראה.

------------------------------------------------------------------------------------

***בעקבות בקשתה של מרים, החלטתי לפתוח גיוס צנוע. גם סכום קטן יעזור לה להתקרב ליעד עבור רכישת הבית שלהם. הייתי רוצה לבוא אליה שוב ולשמח אותה, ולו רק כדי שתהיה לה נחמה אחת וסיבה אחת לשמוח בכל חייה מלאי הטרגדיות. אם מישהו מעוניין להשתתף, ניתן להעביר את התרומה לפייבוקס שפתחתי עבורה. ואם יש לכם רעיונות לדרכים נוספות לעזור לה, כתבו לי בבקשה.

תוכלו לעקבו אחרי אלינה – המכונה "מאמא נילוס" – בעמוד הפייסבוק שלה