יום שישי, בשבוע שעבר. אני שוכבת אצל רופאת הנשים ומודה שאני במתח. עבר שבוע מאז חזרתי מהמסע שלי למחוז לומברדיה מוכה המגפה באיטליה ואף על פי שאני מרגישה נהדר (פעם ראשונה מזה שלושה חודשים אולי) אני עדיין חוששת. מה אם נדבקתי בקורונה? מה אם העומס של הימים האחרונים הזיק לה? אה כן יש לי בת בבטן. מזל. אני לגמרי הייתי מבוזבזת על בן.

"היא בסדר". וכדי להוכיח את זה היא גם עושה ריקוד קטן שמשתקף נהדר על מסך האולטרסאונד.

אני נושמת לרווחה.

שעה אחרי אני מחליטה להעלות את התמונה שמבשרת לעולם על ההיריון. בינינו לגמרי הייתי יכולה לחכות עוד כמה שבועות אבל ביום ראשון עלתה סדרת הכתבות שלי "ארץ המגפה" ושם הבטן כבר מציצה ולתומי קיוויתי שאם העולם ידע את הבשורה הוא יוכל לצפות בסדרה בשלווה ולהתרכז בתוכן מבלי לתהות האם אני בהריון או סתם שמנה.

אלא שעכשיו לרבים הייתה דאגה אחרת – "מה חשבת לעצמך לנסוע לאיטליה מוכת הקורונה כשאת בהיריון"?

אנטוניה ימין צילום בועז ארד

אנטוניה ימין צילום בועז ארד

אני מודה, לא היה פשוט לקבל את ההחלטה לנסוע ללומברדיה. 70% מהנדבקים החדשים באיטליה עדיין משם ועם כל השינויים שהגוף שלי עובר, הדבר האחרון שאני צריכה זה להידבק בנגיף שעדיין רב הנסתר על הגלוי לגביו. אבל, וזה אבל חשוב – אני עיתונאית. זה התפקיד שלי. כבר שלוש שנים שאני מתווכת לציבור הישראלי את מה שקורה ביבשת אירופה. אני מדווחת מפסטיבלים של נאו נאצים גלוחי ראש במזרח גרמניה, מפיגועים קשים בלונדון, מנצ'סטר או האלה, אני מדווחת מקתדרלות בוערות בפריז, הפגנות ענק בברצלונה, מים גבוהים בוונציה ואפילו מחתונות מלכותיות ונחשו מה – האדרנלין הזה מרפא כמעט הכל (כולל צרבות היריון).

במשך שלושה חודשים לא יכולתי לטוס לשום מקום, מדובר בתקופה הארוכה ביותר שבה נשארתי במקום אחד מאז התחלתי את תפקידי ככתבת "כאן" באירופה והתקופה הזאת הייתה אמנם עמוסה בעבודה אך אין ספק שמשהו בה היה חסר. כשאיטליה פתחה את גבולותיה כל איבר בגוף שלי צעק שהגיע הזמן לצאת לשטח. בימים שבהם צצים להם עוד ועוד מכחישי קורונה, אנשים שטוענים כי הסגר לא היה הכרחי או כאלה שבטוחים כי כוחות רשע בינלאומיים התאחדו בקונספירציה גאונית, הבנתי שאין חשוב יותר מלדבר עם האנשים בעצמי, להסתובב בין שבילי בתי הקברות בלומברדיה, לראות את צלבי הפלסטיק באדמה ולשמוע את הטראומה שעדיין מהדהדת בקולם של התושבים שם.

הפייק ניוז כבר מזמן חדר לחיינו ובימי קורונה הוא חגג באמת. הוא התפלש לו באינסוף תיאוריות, חלקן מגובות בסרטוני יוטיוב משכנעים, אחרות בציטוטים של רופאים "בכירים", וכך הפכה לה העבודה שלי כעיתונאית שטח לחשובה אפילו יותר. אל תתבלבלו, עשיתי שמיניות באוויר כדי לשמור על עצמי; צילמתי במשך 13 שעות ביום עם מסכה (שהקשתה עלי לנשום), כל חמש דקות חיטאתי ידיים באלכוהול וכשכריסטינה המרואיינת שלי עמדה ליד הקבר של אביה שמת מקורונה ופרצה בבכי, הייתי צריכה לאמץ כל שריר בגופי כדי לא להושיט יד ולנחם אותה. אבל - הייתי שם. תיעדתי במשך ימים את אחד האזורים בעולם שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהנגיף, הבאתי לישראלים תיעוד ראשון של ארץ המגפה בתקופת סמי פוסט קורונה וזה יהיה נחמד אם ככה תזכרו אותי – "העיתונאית שיצאה לשטח כשרבים עוד שידרו מהבית" ולא בתור "המשוגעת שנסעה לאיטליה בהריון".

לצפייה בכל פרקי הסדרה לחצו כאן.

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת