מבצע ״שומר החומות״ הסתיים והשאיר אחריו גל אנטישמיות גדול כלפי הקהילה היהודית בארצות הברית ובעולם, הכוללים תקיפת יהודים והאשמתם, השחתת מבנים יהודים, ציורי צלבי קרס, סימון בתים עם מגן דוד, פוסטים ברשתות כגון ׳היטלר צדק‘ ועוד. כמה הגל גדול? עלייה של 568% בגילויי האנטישמיות במהלך 17 הימים האחרונים. ‎את המלחמה הזו, המלחמה באנטישמיות, העם שלנו מכיר היטב לאורך ההיסטוריה, והאמת היא שהתרגלנו לחיות באדישות יחסית עם הידיעה שהאנטישמיות קיימת בינינו כל עוד אנחנו לא רואים אותה אבל שום דבר לא מכין אותך לתחושה הקשה כשהאנטישמיות אמיתית וחיה ומתדפקת על סף דלתך, בקהילה שלך. כשמכרה מפרסמת תמונה של צלב קרס בפארק מקומי, כשידיעות על תקיפות יהודים ברחוב הן ברחוב שאת מכירה היטב, או כשמגיעות אלייך באופן אישי אמירות כגון ‘השואה היא שקר שהיהודים המציאו׳.

כניסה לבית שסומן בקליפורניה

‎זהו מצב מטריד, כואב ומפחיד. ‎זה חודר לתודעה שלך במהירות, ופתאום את מתחילה לשקול אם כדאי להסתיר סממנים יהודים למען ביטחונך האישי, ומנגד דווקא עכשיו יותר מתמיד את מרגישה צורך להיות גאה בשורשים היהודיים והישראליים שלך. ‎התחושה היא שהגל הנוכחי הפתיע את הקהילה היהודית מכל קצוות הקשת בעוצמתו ובכיעורו, אבל אולי זה לא היה צריך להפתיע אותנו בכלל, אולי זה משהו שכבר זמן רב התבשל מתחת לשטח ובחרנו לעצום את עינינו?

‎״זה קורה שוב ואתם לא אומרים דבר , למה?!״, אמר לי גוליאס, שורד שואה בן 101, בקול מודאג מספר פעמים בשנה החולפת.

מורן אלפסי, מנכ"לית Holocaust Heroes Worldwide עם גוליאס, ניצול שואה בן 101. צילום: אורית בן עזר

‎לפני כשלוש שנים ייסדתי בתור דור שלישי לשואה, את עמותת Holocaust Heroes Worldwide הפועלת בפלורידה למען קהילת שורדי השואה ומחנכת למניעת אנטישמיות וגזענות. כחלק מהעשייה הזו אני שומעת יום יום את חששותיהם של השורדים עצמם שכבר מספר שנים מזהים סממנים אנטישמים מוכרים ומבחינים בשנאה הגוברת כלפי היהודים. הם צודקים. זו החובה שלנו עכשיו להשמיע קול וללמוד מטעויות העבר, אך השאלה היא מה בדיוק נאמר?
‎מה נאמר על מנת להילחם באנטישמיות ויותר חשוב מכך, ‎מה נאמר על מנת לחבר אלינו אחרים? איך נזכיר לעולם שהסיפור של העם היהודי הוא סיפור של אמונה, חזון, תקומה וניצחון? ‎ומעל הכל מה נאמר בתוכנו על מנת להתאחד עם כל זרמינו והעמדות השונות?

‎איך את מרגישה עם זה? שאלתי חברה אמריקאית. יהודייה, אמא לארבעה ילדים ממיאמי, ‎״אני פוחדת,״ היא עונה לי וממשיכה,
‎״אמריקה תמיד הייתה מקום בטוח ליהודים ועכשיו מרגיש שהיא כבר לא. אנחנו היהודים תמיד עוזרים לכל מי שצריך ולכל מיעוט בארצות הברית אבל אנחנו שוכחים שאנחנו המיעוט הקטן ביותר בארצות הברית ושחשוב שנעשה גם עבור עצמנו. ‎הבת שלי בוכה כל יום בגלל כל הידיעות האנטישמיות בטיק טוק, והבן שלי המאומץ, שהוא אפרו אמריקאי, סובל גם בגלל הדת שלו וגם בגלל הצבע שלו. אנחנו צריכים שיהיה ייצוג חיובי, מאחד ומעצים בכל הרשתות החברתיות ובתקשורת.״

צלב קרס על גבי הכניסה למוזיאון היהודי באלסקה, ארה"ב אלסקה

‎אנחנו, הקהילה היהודית, התברכנו בארגונים חברתיים רבים העושים רבות למען הקהילה היהודית וישראל ועשייתם חשובה היום יותר מאי פעם ‎אבל במציאות של היום, הסיפור האישי, הקול הייחודי ונקיטת העמדה של כל אחד מאיתנו חשובה מתמיד. במהלך המבצע צפיתי בחדשות בהפגנות הפרו פלסטינאיות שהתמקדו בנקודת הכאב וקראו לעולם לעצור את הרג הילדים. לעומת זאת בהפגנות הרבות של הקהילה היהודית, שרנו שירים והקשבנו לנאומים על חשיבות מדינת ישראל לעם היהודי וזכותה של ישראל להגן על עצמה, ובעוד שהפגנות אלו היו חשובות, אני תוהה אם הצלחנו לתקשר בצורה יעילה את הכאב, ה'למה' והמורכבות של הקונפליקט למי שאינו מבין את היסטוריית העם היהודי והמציאות הישראלית. ופה אנחנו לוקים בחסר, בתקשורת ישירה , אמיתית, פגיעה ומחברת שמובנת לעולם ולא רק לנו.

‎הגל האנטישמי הנוכחי צריך להדאיג את הקהילה היהודית ואת מדינת ישראל באופן שווה, הרי גורלנו וסיפורנו חד הם והמצב מחייב את התגובה של כולנו. השנאה כלפי היהודים מורידה את הלגיטימציה לישראל ולהפך. אחד האתגרים המשמעותיים שלנו כעם ושל מדינת ישראל בפרט יהיה לשמור על האחדות בפנים, כי בשעה שהביקורת כלפי ישראל עולה, כך גם יהודים רבים עלולים לבחור וכבר בוחרים להתרחק מהרעיון הציוני. 

מורן אלפסי ואירין זיסלבט

‎שוחחתי השבוע עם אירין זיסלבט, ניצולת שואה בת 93 המתגוררת במיאמי ופעילה למען הנצחת השואה.

''את חוששת שזה יקרה שוב?," שאלתי אותה.
‎״אנחנו צריכים להילחם באנטישמיות אבל אני לא דואגת. אני חיה הרבה זמן ומאמינה שאנחנו צריכים היום לדאוג לשלום, ולעשות הכל כדי לשמור על המדינה שלנו, מדינת ישראל ועל חיים נורמליים למען תושביה.״
‎"אבל איך את לא דואגת?," התקשתי להאמין.
‎״כי חייתי זמן רב, כי אני מאמינה שעברנו כברת דרך ושאנחנו חזקים יותר היום, ואני מאמינה שבסופו של דבר, יש יותר אנשים שפועלים למען הטוב מאשר הרע. יהיה בסדר את תראי, זה אולי ייקח זמן, אולי יהיו נפגעים וזה כנראה לא יהיה בתקופת החיים שלי, אך אני מאמינה שזה יקרה בתקופת החיים שלך. בסוף יהיה טוב״.

‎ואולי זהו הסיפור כולו של העם היהודי לאורך קיומו - ‎האמונה הבלתי מעוררת בטוב, גם ובעיקר כשקשה, והגזירה על כולנו להיות קצת כדמותו של דוד המלך, חציינו פועל ונלחם בגבורה ללא חשש וחציינו עניו, אוהב ומחבר, כי בסופו של דבר חזקה האחדות מהאבן.

**הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם קבוצת הסיסטרהוד של מיכל ברקאי ברודי.