סיפור סינדרלה לא שגרתי: ממתנדבת בעמותה לשרת הרווחה

סיליה קוכן פרנס, 55, היא סיפור סינדרלה לא שגרתי, לא בימינו בכל אופן. היא הייתה האישה שוויתרה על הקריירה שלה לטובת גידול הילדים, כדי שהבעל הבנקאי יצליח בעסקיו, וההתנדבות בקהילה היהודית הייתה מרכז חייה. היא עשתה את זה כל כך טוב עד שלפני ארבע שנים הגיע מושל סאו פאולו, המדינה הגדולה בברזיל, והציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה - בואי לכהן כמזכירת הרווחה של המדינה (המקבילה לשר הרווחה אצלנו). וכך, בגיל 51, החלה הקריירה הציבורית שלה, קריירה שיכולה גם להביא אותה בהמשך לתפקיד בממשלת ברזיל.

ברזיל היא מדינה של 212 מיליון תושבים. בסאו פאולו מתגוררים מעל 12 מיליון בני אדם, רבע מתוכם עניים מרודים. יחסית לנעשה בשאר המדינה, בסאו פאולו מובילים במאבק בקורונה, התושבים מחוסנים אבל עדיין המגפה והמשבר הכלכלי שפרץ בעקבותיה הציבו אתגר לא פשוט בפני מי שאחראית על גורלם של רבים כל כך. "הייתי צריכה להתמודד עם רעב. אנשים מתחת לקו העוני ישבו בבתים שלהם, בלי עבודה, ובלי מזון. התחלתי ברכישת כמויות עצומות של מזון, כמות בלתי נתפסת ושליחתו לאנשים הביתה. חלק מהאנשים גם קיבלו מאיתנו קצבאות כדי שיישארו בביתם אבל שיוכלו להמשיך להתקיים".

3 מיליון בני אדם עניים מרודים בסאו פאולה. סיליה קוכן פרנס, מזכירת הרווחה של סאו פאולו

עוד לא עוקבת אחרינו באינסטגרם? היכנסי לכאן

סאו פאולו הצליחה במקום שהממשלה המרכזית נכשלה. "הממשלה הפדרלית נלחמה בחיסונים, נלחמה במסכות, היינו לבד בהתחלה בכל הגישה שלנו למצב," היא מספרת. אחרי קורבנות רבים, גם ממשלת ברזיל אימצה את החיסונים ומה שהחל רק בסאו פאולו, הפך למירוץ אחרי הזמן כדי להשלים את מה שכל כך התנגדו לו. בדרך מתו מאות אלפי בני אדם.

קוכן פרנס נולדה במשפחה יהודית בשכונה שרוב תושביה יהודים, להורים שמשפחותיהם הגיעו ממרוקו ופולין, מייצגת בכך את המיקס הייחודי למדינה הזו שמהגרים יהודים הגיעו אליה כבר במאה ה-16. יהודים הגיעו ממרוקו לברזיל במהלך המאה ה-19, ממזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 כשנמלטו מהפוגרומים, ואחר כך בעקבות מלחמת העולם הראשונה והשנייה . עד גיל 14 היא למדה בבית ספר יהודי אורתודוקסי מסורתי ששכן מול ביתה. הלימודים היו בהפרדה בנים ובנות, אבל עם לימודי ליבה. "בבית הספר שלי היה את כל המקצועות של כל בית ספר ברזילאי וגם תלמוד, תורה, תרבות יהודית, עברית. אני מכירה את הסידור, מכירה את כל התפילות וקוראת עברית שוטף, כשאני מגיעה לישראל אני יכולה לדבר ולקרוא".

היא סיימה לימודי מנהל עסקים, והחלה לעבוד בשוק הפרטי כשהכירה את בעלה הבנקאי והחליטה להתאים את עצמה לקריירה התובענית שלו. היא גידלה את שלושת ילדיה, נכחה בארוחות הערב הרשמיות לצד בעלה והחלה להתנדב באוניבס (UNIBAS), העמותה הוותיקה ביותר של הקהילה היהודית בסאו פאולו שפעילה כבר מעל למאה שנים שהייתה שם לקלוט את גלי ההגירה הראשונים של יהודים מאירופה. "התחלתי להתנדב שם כבר בגיל 14, נהגנו לצאת לטיולים, לסייע למורים עם התלמידים שהוציאו כיתות לטייל. תמיד הייתי חלק מהפעילות שם ובכל מיני תחומים. עוד כשעבדתי בחברת ביגוד גדולה, התנדבתי בחנות של העמותה והכנסתי לשם טכנולוגיות ושיטות של העולם העסקי. מחנות אחת זה נהפך בהדרגה לשש חנויות ענק שאחראיות כיום ל25% מתקציב העמותה כולה".  העמותה אוספת תרומות מכלל האוכלוסייה ומעניקה אותם לכלל האוכלוסייה. העניים בקהילה היהודית מקבלים את הביגוד בחינם.

משך שנים היא עבדה בעמותה הזו, מהביגוד, לוועדה הרפואית, מאריזת חבילות סיוע ועד ללשכת נשיאת העמותה. היא שמה לה למטרה להפוך את העמותה לברת קיימא ולתת מענים לאוכלוסייה המזדקנת, והצליחה. היא פתחה זרוע תרבותית לעמותה, תוך שהיא הופכת את המרכז התרבותי היהודי למרכז תרבותי לתושבי העיר כולה. "זה הפך למרכז תרבותי שוקק, עם דגש על הצד הסוציאלי. זו הייתה הצלחה כבירה". אחרי שש שנים בתפקיד הנשיאה ועוד מספר שנים כיו"ר הוועד המנהל, לא יכלו להתעלם מההצלחה שלה גם במישור המוניציפלי ומשם קצרה הייתה הדרך להצעה שקיבלה מג'ואה דוריה, מושל סאו פאולו, להגיע לכהן כמזכירת הרווחה בממשלתו. "המושל הזה הוא איש מיוחד, מאוד מסור לעבודתו והוא עובד 20 שעות ביממה. וכל הזמן שהוא עובד, יש לו דרישות - יש פגישות, אירועים, ונסיעות, איפה שהוא נמצא, גם אנחנו".

קוכן פרנס נישאה ליהודי אבל היא חוששת ששלושת ילדיה כבר יבחרו אחרת. פאולה (26), אדריאנה (24) ודניאל (20) כבר לא למדו בבית ספר יהודי אלא בבית ספר בריטי. שתי הבנות נמצאות בזוגיות עם גברים לא יהודים. הקהילה בעיר מונה רק 60 אלף יהודים כשבברזיל כולה, הקהילה היהודית מונה 120 אלף איש ואישה, המבחר מצומצם מאוד וקשה שלא להבין את הילדים. "שני הבחורים האלה הם בחורים נהדרים, אני מבינה את הקושי של הבנות שלי. בברזיל יש הרבה יותר אפשרויות להכיר גברים לא יהודים". ההנחה היא שיותר מ-50% מבני הקהילה נישאים ללא יהודים.

הילדים של סיליה קוכן פרנס- דניאל, אדריאנה ופאולה. ספק אם יינשאו ליהודים

ולמרות שזו קהילה קטנה כל כך, אמנם השנייה בגודלה בדרום אמריקה (אחרי הקהילה היהודית בארגנטינה), גם הם סובלים מאנטישמיות: "האנטישמיות בברזיל הולכת וגדלה באופן משמעותי", אומרת בצער קוכן פרנס. "הנשיא הנוכחי (בולסנארו, ה.ר.כ), הוא חבר של ישראל אבל הוא כל הזמן מנסה לקטב בין אנשים. הוא הנחיל תרבות של שנאה פה, זו לגמרי לא הייתה התרבות בברזיל. ועכשיו אנשים שונאים או אוהבים, מאוד קולניים לגבי מה שמנוגד להם וזה נתן פתח לתנועה הניאו נאצית לעלות שוב בברזיל. אנחנו מתמודדים עם הרבה גילויי שנאה בימים אלה", היא אומרת. "רק השבוע, מונרך, המגיש של הפודקאסט הכי פופולארי בברזיל, אמר באופן גלוי שהוא תומך בחזרתה של המפלגה הנאצית בברזיל מה שגרר גל של תגובות גינוי אבל גם תגובות תמיכה".קוכן פרנס מספרת ששני חברי פרלמנט ישבו איתו בפאנל במהלך השיחה הזו, אחת התנגדה נחרצות לדבריו, השני שתק שתיקה של הסכמה. "זה הפך לאירוע תקשורתי של ממש. אנחנו מפחדים כמובן מהחזרה של המפלגה הזו. ראשי הקהילה התייצבו בכל חזית תקשורתית כדי לגנות את דבריו". לדבריה יש חוק נגד תמיכה במפלגה הנאצית אבל הדברים שטפו את הרשתות החברתיות והם נאלצים להתמודד עם הגל העכור. "זה ממש מפחיד.בולסנארו פתח תיבת פנדורה של שנאה שמאפשרת לאנשים האלה להתבטא בחופשיות כי הוא עצמו הייטר".

היא לא מייחסת את האירועים האחרונים לישראל. "אנשים פה בכלל לא חושבים על ישראל. ברזיל מדינה ענקית וישראל מבחינתם כל כך רחוקה ולא רלוונטית לבעיות של ברזיל, לעוני שלה". ולמרות הדברים האלה היא מודה שגם שם הקמפוסים חצויים בין תומכי ישראל לתומכי פלסטין ממש כמו בארצות הברית. היא עצמה ביקרה בישראל מספר פעמים, בחלקן עמדה בראש משלחות שהגיעו לחזק את הקשרים בין הקהילות. "אנחנו קהילה מאוד מחויבת לישראל, יש לנו קשרים מצוינים".

עם המושל ג'ואה דוריה

בזמן הפנוי שכמעט ואין לה, סיליה קוכן פרנס מצטרפת לפעילות הספורטיבית של ילדיה, מרימה משקולות, משחקת פוצ'יבולי (כדורגל חופים), ומטפסת. היא חייבת להיות בכושר לקראת האתגר הבא - המושל עומד להציג מועמדות לתפקיד נשיא ברזיל הבא והיא רוצה להיות שם לצידו כשיזכה. 

השתתפה בהכנת הכתבה: הילה גול