גלית סבג היא צלמת ופעילה חברתית שלא יכלה להישאר אדישה למראות שמגיעים זה 20 ימים מאירופה. המחשבה שפליטות נחטפות או נאלצות לעבוד בזנות על ידי סוחרי נשים שממתינים להן מעברו של הגבול בין אוקראינה לפולין לא נתנה לה מנוח. תוך ימים ספורים היא עשתה מעשה, וחברה לשלומי וגיגי אליאש, בנם אור, ודליה סטרניק, רוקחת בפנסיה וקרובת משפחתם למסע הצלה פרטי של אוקראיניות וילדיהם בתמיכת ישראלים רבים שגייסו כסף ותרופות כדי שארבעת אלו ייקחו במזוודות שלהם (גיגי נותרה בישראל). הם שכרו מבעוד מועד רכבים גדולים כדי שיוכלו להסיע פליטות מהגבול, לקצר את המסע שלהן וגם לוודא שהן מגיעות בבטחה לתחנת הרכבת משם ימשיכו לבני משפחה שממתינים להם במדינות שונות באירופה או למרכזי קליטה של הפליטים בפולין או במדינות השכנות. 

"אחרי יום ארוך ממש הגענו מקודם לתחנת היעד הראשונה שלנו," כתבה סבג לחברותיה מקבוצת בונות אלטרנטיבה שם נוצר החיבור למשלחת הזו. "מחר בבוקר מתוכנן לנו סבב אחד של הובלה ממחסן לוגיסטי גדול לכאן המקום שמשמש כמרכז סיוע הומניטרי בלובלין (פולין) ואז נצא ב2-3 רכבים לגבול כדי להביא בבטחה נשים וילדים. אני כבר הודעתי שהנשים קודמות אצלי בתור וזו המטרה שלשמה באתי. אז מחר אראה מקרוב מה קורה בגבול (יש איזה 5 מעברים אני עוד לא יודעת לאן אנחנו) אבל יודעת להבטיח שכולי אהיה חדה לנסות ולזהות איזה הצעות מגונות שם ואז תאספו כסף להוציא אותי בערבות."

שלומי ואור אליאש, גלית סבג, עם הפליטות הראשונות שהעבירו מהגבול

 
גיגי אליאש, מי שהקימה יחד עם בעלה שלומי, חמ"ל פרטי בביתם, נותרה כאמור בישראל להמשיך באיסוף התרומות. 
 
"היום הראשון למסע. אחרי 12 שעות בדרכים, הגענו לתחנת הבסיס שלנו. Ilan hotel - מלון אילן המשמש כמרכז סיוע הומניטרי לפליטים (יוזמה מבורכת של הקהילה היהודית של לובלין-ורשה). הקומה התחתונה של המלון משמש כמרכז הומניטרי ענק שאליו מגיעים.ות פליטים ומקבלים כאן את כל שנדרש להם," מספרת סבג. במלון אילן הם פוגשים את אדם קורן, ישראלי שחי בפולין ומקדיש בימים אלו את זמנו ליצירת מרכז הקליטה הזה לפליטים על גבול אוקראינה. סבג מתעדת את המשפחות מחפשות מה שחסר להם, כל אחת מהן חצתה את הגבול עם מזוודה ותיק קטן, זה כל מה שיכלו לסחוב במסע שלפעמים לקח ימים שלמים. הגברים נותרו מאחור. 
 
 
את העין תופסת תמונתו של ילד קטן, מביט אל ערימת הבובות שנשלחה מישראל ובוחר מי מהן תארח לו לחברה בימים ובלילות שעוד נכונו לו. 
 

צילום גלית סבג

 
ההגעה לגבול דווקא נוסכת בחבורה אופטימיות. בימים שחלפו הפולנים עשו סדר ומתעקשים לתחקר כל מי שמגיע לסייע, מתעדים את פרטיו האישיים וגם את הפליטים שהם אוספים כדי לוודא שלא ייפלו לידיים הלא נכונות. הנוכחות של אישה בחבורת ההצלה הזו מניחה את דעתם. 
 
 
ואז הגיע סוף סוף הרגע שלשמו הגיעו לפולין. 
"מה שהביא אותי עד פולין זה להבטיח שאף אישה או ילדה לא תקבל שום הצעה מגונה בדרכים במסווה של 'נגן עליך מהמלחמה'. אז אחרי כל היום המורכב שעברנו והגענו למרכז הקליטה, אחת מהמנהלות יצאה אלינו ואמרה "יש לי משפחה של 6 נפשות בשבילכם'', מתעדת סבג את המתרחש. "שלומי ואני זינקנו בחיוך ואמרנו יופי! אחרי רישום מדוקדק שלנו ושל המשפחה שמתלווה אלינו ואחרי שהתארגנו על בוסטרים לילדים, עלו לרכב של שלומי אמא ו2 ילדים וברכב איתי אמא ו2 ילדים. עזרתי לה להושיב את הילד הקטן (סביב גיל 3) ולחגור אותו בבטחה וגם את הגדולה יותר (סביב 6) והיא עצמה גם כן נכנסה איתם מאחור."
 

ציוד של משפחה למסע ההצלה של חיהם- טרולי ותיק קטן. צילום גלית סבג

 
"בתחילת הנסיעה עוד הילד קצת קישקש והיה נראה שהוא כבר מאס בדרך הארוכה הזאת. האמא מרגיעה אותו בסבלנות ועם הנסיעה מתחיל להיות שקט באוטו. רק המוסיקה מתנגנת ברקע ומידי פעם אני מביטה במראה לראות שהם בסדר מבט מתון ולא נדחף. הקטנציק נרדם והשקט גבר. עוד כמה דקות וגם הגדולה יותר כבר שמה על אמא ראש, היא עוטפת אותה אליה עם הראש על הברכיים ומחבקת. שקט. אני מביטה מהמראה ורואה את הקושי בעיניים הכחולות שלה. אני מסמנת לה בעיניים שהכל יהיה בסדר ומניחה לה. בהמשך הנסיעה אני שומעת משיכות אף ושוב מרימה עיניים למראה ורואה אותה מאופקת אבל הדמעות זולגות מבלי שהיא שולטת בהם. אני שולחת יד אחורה אליה ומוסרת לה חבילת טישו והיא בנימוס מאופק מודה. אני בעצמי מצטרפת ומוצפת בעיניים ללא כל שליטה וככה הנסיעה הזאת מתגלגלת לה. שלומי עצר במהלך הדרך ואני עצרתי אחריו בצד מבלי לפרוק מהאוטו. זה הזמן היחידי שיכולתי לרגע להסתובב אליה, הסתובבתי ושאלתי אותה "איך קוראים לך" היא ענתה 'לנה', אמרתי לה 'אני גלית' ולקחתי לה את היד ואמרתי לה "תהיי חזקה" ושתינו הוצפנו מחדש. שלומי חזר למצב נסיעה והתחלנו שוב. הדרך נמשכה במשיכות אף ובעיניים מוצפות ודואגות והלב שלי יצא אליה. אני שמה קצת מוסיקה נעימה ומידי פעם מבט תומך. הגענו. לתחנת הרכבת בלובלין. היא מעירה את הילדים בעדינות, אני עוזרת לה להוציא אותם. היא מוציאה את מעט הדברים שהיא סוחבת איתה. אני מגישה לה שקית עם סנדויצ'ים שהמאמוצ'קה במרכז הקליטה הכינה לי ולצוות שניקח איתנו לנסיעות. אני גם מוציאה כסף מזומן ומבקשת למסור לה- היא נבוכה ואומרת זה בסדר, אני מבקשת שתיקח איתה לכל מקרה שלא יבוא והיא מהנהנת ואני מוסרת לילדה את השקית ושמה בפנים את הכסף. אנחנו מתחבקות ואז אני אומרת לה "אני באה איתך פנימה" רוצה לראות שהכל בסדר. אנחנו חוברים לשלומי ולמשפחה והולכים יחד כולנו אל תוך תחנת הרכבת. הילד הקטן נותן לי יד ולא עוזב וכל מה שבא לי לעשות זה להרים ולחבק אותו לנצח. נכנסנו פנימה, וידאנו שהן בתחנה הנכונה, הן מקבלות כרטיס נסיעה וממשיכות לקרקוב לעוד 5 שעות נסיעה לערך ומשם לספרד, שם יש מי שיארח אותן.
התחבקנו ונפרדנו עם המון איחולי הצלחה וחזרתי לאוטו עם שמחה בלב שהן הגיעו בבטחה במקצה הראשון במסע שלהן ועם המון עצב על מה שהן צריכות לעבור.
עם כל הקושי הרגשי, מחר נתעורר לבוקר חדש וניסע שוב להבטיח שכל אישה וילדה יגיעו בבטחה."
**
כל הדרכים לתרום כל סכום שיש ביכולתכם.ן כדי לתמוך בעשייה של המשלחת הפרטית הזו:
פייבוקס:
ביט: 0523688766
מוזמנים לעקוב אחר ההאשטג:
**
אם ברצונכם לתרום לפליטים באוקראינה או בישראל, לינק לכל הגופים שמגייסים עבורם