חיה וולף חיה עם בעלה ושמונת ילדיהם, בני 11 עד 25, כבר 28 שנים באודסה, אוקראינה, והשניים מנהיגים את הקהילה היהודית המקומית ומנהלים את בית היתומים היהודיים בעיר. ואז, כמו משום מקום, פרצה מלחמה ששינתה את חייה מקצה לקצה והובילה אותה למסע חילוץ של 240 אימהות וילדים, מאוקראינה לגרמניה. המבצע האופרטיבי הוביל אותי לריאיון איתה אך בדרך גיליתי אישה עם תעצומות נפש ותחושת שליחות שאין שנייה לה, שאחד מבניה נמצא בצד השני של הלחימה- בסניף חב"ד בעיר סראטוב, רוסיה.

חיה וולף במסע מאוקראינה לברלין

היא הייתה רק בת 22 כשהיא ובעלה, נשואים טריים יצאו לשליחות חב"ד באוקראינה בשם הרבי מלובביץ'. וולף היא דור שני של יהודי אוקראינה המשתייכים לזרם חב"ד, ואביה היה אסיר ציון שנכלא לתקופה של 7 שנים רק בשל היותו יהודי. "בהתחלה אבא שלי לא כל כך אהב את הרעיון שאני יוצאת לשליחות באוקראינה, אבל הוא אמר שאם אני לא יוצאת עם שם המשפחה הראשוני שלי, אהיה בטוחה, וברך אותנו על השליחות" היא מספרת.

"אני יצאתי לשליחות בגלל שספגתי את זה מהבית. אצלנו בבית עושים מה שהרבי מלובביץ' אומר, וזה ברור שצריך לצאת ולמצוא עוד יהודים ולתת להם את הגאווה היהודית ואת האפשרות לקיים מצוות. את כל הגב והאנרגיות שאבנו מהבית" מספרת וולף. במשך 22 השנים שלה שם היא פעלה להקמת קהילה יהודית חזקה, המונה כ35 אלף יהודים, והייתה חלק מהקמת כלל המוסדות היהודים בעיר: גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי יתומים וישיבות. אבל ההתחלה הייתה הרבה יותר קשה. "אנחנו הגענו לפה למדינת עולם שלישי. הרפואה לא הייתה מי יודע מה, לא היה פה מים מינרליים ולא מכונת כביסה" היא אומרת. "אבל הצימאון לדעת מה זה יהדות היה מאוד גדול. אנשים סבלו מאנטישמיות ולא ידעו למה. ההורים שלהם היו קומוניסטים, הסבא והסבתא פחדו להראות סממנים יהודים, לרוב האנשים נודע שהם יהודים מהחברים בכיתה או מהשכנים שקראו להם "ג'יד" (מילת הגנאי ליהודי ברוסית). הם רצו לדעת מה זה ה'יהודים' האלה שכל כך שנאו אותם בגלל זה. ובאמת היה צימאון גדול ליהדות. לשמוע מה כתוב בתורה, לשמור שבת, וממש צימאון לדעת מה זה החגים ומה זו התרבות היהודית. עד היום מגיעים אלינו אנשים שאומרים 'סבתא נפטרה לפני חודשיים- שלושה ולפני הפטירה היא אמרה לנו שאנחנו יהודים'. יש אנשים שגילו שהם יהודים רק עכשיו. כל כך הרבה שנים היהדות מפורסמת ועוטפת, וגם יש פחות אנטישמיות ופחות סיבות לפחד אבל הסבים והסבתות עברו אנטישמיות כל כך קשה, שאי אפשר לתאר את זה." וולף מספרת. וצריך להתעכב על התיאור שלה של מדינת עולם שלישי כדרך להסביר מדוע יש באוקראינה כל כך הרבה בתי יתומים שמאכלסים בעיקר ילדים שההורים שלהם קרסו כלכלית או נפשית ולא יכלו להמשיך ולגדל אותם. 

משפחת וולף: חיה, אברהם, וילדיהם.

ואז לפני כשבועיים פרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה והפכה את החיים של האוקראינים מקצה לקצה וגם את אלו של משפחת וולף והקהילה שלהם. "זו שותפות גורל יחד עם האוקראינים. כולם ביחד" היא מצהירה. "אנחנו בארץ כבר מתורגלים, ידענו מה צריך לעשות כשיש אזעקה. שם אף אחד לא יודע מה זה אזעקה. אבל המלחמה היא מלחמה. גם אם לא ממש באודסה, המשפחות שלנו ורבנים שאנחנו מכירים, ברחו ממש תחת אש. יש מיליון יהודים שחיים באוקראינה וחיים תחת אש. פתאום ביום אחד הגיעה מלחמה, וביום אחד את צריכה לחשוב מה עושים" היא מתארת את הדרמה במעשיות של אשת ביצוע. מיד עם פרוץ הקרבות, וולף ובעלה הבינו שלהישאר באודסה זה מסוכן מדי והחליטו שהם מחלצים מאוקראינה את הילדים מבית היתומים אותו הם מנהלים. הם הפעילו מבצע אופרטיבי אדיר ומתוקשר בו העבירו את 120 הילדים היתומים מאוקראינה לגרמניה, הקטן בהם, טוביה, רק בן כמה שבועות.

"ניסינו לראות איך בכלל אפשר להוציא אותם מהגבולות, למי מהילדים בכלל יש מסמכים. ואז מישהו אמר לנו שאוקראינה משחררת ילדים רק עם תעודת לידה, אז הבנו 'אם יש לנו תעודות לידה זה כבר משהו" היא מספרת על תהליך החילוץ. "אנחנו יוצאים מאוקראינה, אוקיי ומה הלאה? אנחנו לא יכולים לקחת את הילדים אל הלא נודע. אז בעצם פנינו לשליחים של הרבי מלובביץ' בגרמניה והם הצליחו לסדר את זה שגרמניה תקלוט אותנו גם בלי מסמכים. הם גם סיכמו עם כל המדינות במסלול הנסיעה לגרמניה -  מולדובה, הונגריה, רומניה וסלובקיה, שיאפשרו לנו לעבור בגבולות שלהם. ממש אמרו להם 'זה רק מעבר, אלו אורחים אישיים של הנשיא'. זה פשוט מדהים איך שהם כל כך התאמצו והשתדלו בשביל לעזור לנו להביא את הילדים למקום מבטחים" היא משחזרת. אבל את הגבול לא חוצים חיה ואברהם, למשימה הזו הם שולחים את בנם הבכור מנדי עם רעייתו ונכדם בן השנה והם עצמם חוזרים לקהילה באודסה.

אבל וולף לא עצרה כאן. ברגע שראתה שהליך החילוץ של הילדים עבר בשלום החליטה שהיא מודיעה לחברי הקהילה היהודית על חילוץ נוסף, אליו יכולים להצטרף אימהות וילדים שרוצים לצאת מאוקראינה. עכשיו התחיל מבצע מדהים לא פחות שרובכם לא ידעתם על קיומו. "הוצאנו הודעה בקבוצות הווטסאפ של הקהילה שאימהות וילדים שרוצים לצאת, אנחנו נוציא אותם לברלין. ולמחרת בשש בבוקר היו עוד 140 אימהות וילדים קטנים מוכנים ליציאה ויצאנו לאותו המסע בדרך לגרמניה." היא מספרת. מוקפת אימהות וילדים, יצאה וולף, כשהיא יודעת שהמסע שמחכה להן קשה וארוך מאוד.

חיה וולף (משמאל) ואחת המתנדבות במסע החילוץ. "מסע ארוך וקשה"

"זה היה מראה סוריאליסטי. לראות את הפרידה של המשפחות ואת הנסיעה הארוכה כל כך עם כל מה שהיה בדרך. אמנם אסור להשוות לשואה אבל הבריחה, נטישת הבתים, הפחד. זה בהחלט אותו הדבר. בחרקוב ובקייב, יש הרבה הרוגים, אנשים איבדו את כל מה שהיה להם. אפשר להבין מאיפה ההשוואה הזאת מגיעה כי התמונות של הרכבות ושל המזוודות, והתמונות של אוהלי הפליטים זה קורע לב." היא אומרת בקול כואב. "הילדים בוכים והאמהות בוכות ביחד איתן. יש לך ילדים עם חום, וכאלה שמוציאים שיניים. לרוב האימהות אין בכלל מה לעשות, הן בעצמן היסטריות, הן בעצמן עזבו הרגע את הבעלים והמשפחות שלהן. כל אחת יכולה לקחת 15 קילו בלבד כי אין מקום, ואמא שנוסעת עם 2 ילדים יכולה לקחת רק עגלה אחת." היא משתפת על מסע החילוץ.

"יש פה אישה אחת שהתאלמנה בשנה שעברה ואיבדה את בעלה לקורונה. נשארה עם שני ילדים בני חמש ושמונה. כשהצענו לעזוב היא מאוד התלבטה ואני גם מבינה למה. היא השאירה אמא מבוגרת עם מטפלת באודסה, וכל יום היא אוכלת את הלב אם היא עשתה נכון או לא ומה עם אמא שלה. הנשים פה נקרעות בהחלטות מאוד לא פשוטות". היא מספרת על אחת הנשים שהצטרפה לחילוץ.

"הנסיעה הייתה קשה, אמוציונאלית, הורמונלית. הכול. היה לי מזל שאחת הנוסעות איתי הייתה גניקולוגית מאוד ידועה בעיר והיא טיפלה בכל הנשים בהיריון והרגיעה אותן. ועוד אחת הייתה פסיכולוגית שעבדה איתן על נשימות ועזרה להרגיע. יש אחווה נשית, הן עוזרות אחת לשנייה הן מבינות אחת לליבה של השנייה". לבסוף הגיעה המשלחת היהודית השנייה מאודסה לברלין, והתקבלה בזרועות פתוחות בידי הקהילה היהודית מקומית.

חלק מחברי משלחת החילוץ, בהגיעם לברלין

"הקהילה מאוד מחבקת, נותנת ומדהימה. אנחנו מקווים שזה ייגמר כמה שיותר מהר אבל אנחנו מסדירים מסמכים בינתיים, ואנחנו מנסים לעשות לילדים כיף. הילדים בכלל מבסוטים, אין מה לומר, הם מרגישים עכשיו בחופשה. האימהות שעברו את כל זה, צריכות לעכל את מה שעבר עליהן אבל הן מתחילות להתרגל למצב. הן כל הזמן מקוות שזה ייגמר מהר ויהיה נס פורים וכבר שבוע הבא נחזור" היא מספרת ומשתפת במאמצי הקהילה לחגוג בכל זאת את חג הפורים: "ארגנו מסיבות פורים ותרמו לנו הרבה תחפושות, כך שכל ילד בוחר תחפושת כדי שירגישו את החג. משתדלים לעשות מה שאפשר בשביל שירגישו את החג. עם כל החוסר ודאות והקושי, לעשות קצת טוב על הלב."

שלשום היה רגע מרגש לא פחות עבורם. שתי אימהות מאלו שעברו את מסע החילוץ, ביקשו ממנה לארגן עבורם ברית לבניהם בני השש שמעולם לא נכנסו בברית אברהם אבינו. "הייתי בשוק, מה אנחנו עוד לא נושמים פה איזה ברית עכשיו על הראש? אבל מצד שני הן רוצות ברית אז שאני אגיד להן לא? בשביל מה אני פה? אז ניגשתי לרב שנמצא פה בברלין, אמרתי לו שיש שתי אימהות שרוצות לערוך לילדים שלהן ברית, והוא אמר 'שום בעיה נביא מוהל'. וכך היה ברית לשני ילדים בני שש. אחד מהם קרא לעצמו ברוך, על שם הסבא שלו, השני קרא לעצמו לוי יצחק על שם אבא של הרבי מלובביץ'. אני לא יכולה להסביר לך איזה תעצומות נפש יש לאימהות האלה. הן עברו כזה מסע, עזבו את הבית, לא יודעות מתי חוזרים, ומה היא חושבת? בואו נפיק את המיטב. אי אפשר להסביר את זה. זה מהחוויות החזקות האלה שקורות פה יום יום."

ברית מילה בברלין. "תעצומות נפש"

אבל בזאת לא מסתיימת השליחות של משפחת וולף. כאמור בנה הגדול מנדי, אשתו ובנו סייעו במבצע החילוץ של היתומים ונמצאים יחד איתה בברלין, בנה השני ליווי ואשתו נמצאים בצד השני של המלחמה - בסניף חב"ד של העיר סראטוב ברוסיה ובעלה אברהם חזר לאודסה להיות עם חברי הקהילה שנשארו מאחור. "כבר בהתחלה דובר שאסע עם הנשים לבד" היא מספרת על החלטת בעלה. "כשראיתי את הכמות שהצטרפה, אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה לבד, שיבוא איתי ונראה שהכל בסדר, ואם עדיין יהיה שקט באודסה הוא יחזור חזרה. ככה שזה היה ידוע. אבל בכל זאת ההחלטה שהוא יחזור חזרה הייתה מאוד לא פשוטה, כי זה דבר אחד להישאר עד הרגע האחרון, אבל לחזור חזרה ממקום מבטחים למקום של סכנה? אבל אנחנו שליחים של הרבי מלובביץ' ואנחנו מנהלים את הקהילה, אי אפשר להשאיר אותם. רב חובל הוא האחרון שיורד מהספינה" היא קובעת בפשטות. עכשיו הוא רב הקהילה באודסה, היא אחראית על הפליטות והיתומים בברלין. 

המשפחה המורחבת שלהם כולה עסוקה בשליחות. אח אחד של אברהם, הרב יוסף יצחק וולף הוא רב הקהילה של חרסון, עיר שכבר נחרבה, אח נוסף, הרב בנימין וולף הוא רב קהילה בחצי האי קרים שנכבש על ידי הרוסים כבר ב2014, האמא שלהם, בת שבע וולף שוחט היא שליחת חב"ד בלוס אנג'לס. כל אחד מהם דואג לקהילה שלו, חיה ואברהם דואגים כל העת לקהילה שלהם באודסה.

"למרות כל מי שהוצאנו, יש עוד המון באודסה. המון." מספרת וולף באנחה עצובה. "נשארו שם המון גברים שלא יכולים לצאת, נשארו משפחות שאחד מבני המשפחה חייב ללכת לצבא אז הם לא רוצים להשאיר אותו מאחור, נשארו הורים מבוגרים שלא יכולים לשרוד את מעבר הגבולות." אך למרות הקושי במחשבה על מי שנשארו מאחור, וולף שמחה על התגייסות הקהילה היהודית שעזרה ועוזרת גם במסע החילוץ וגם בהתאקלמות בברלין. "העם היהודי לוקח חלק, כל הזמן מסתובבים סביבנו מתנדבים ושואלים במה אפשר לעזור. פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וטבחים, וכל אנשי המקצוע. אומרים לי 'אנחנו נבוא לבשל, לשטוף רצפה, לטפל בילדים, רק תגידו מה צריך'. ממש לב יהודי ער, ושותפות ואחדות שלא תתואר. זה כבוד להיות חלק מהעם היהודי".