רק אחרי גיל תשעים הרגישה סלמה ואן דה פר בשלה לשבת לכתוב את זיכרונותיה מהתקופה האיומה בחייה כחברת מחתרת ההתנגדות ההולנדית וניצולת מחנה ריכוז והשמדה במהלך מלחמת העולם השנייה. עכשיו בשנת המאה לחייה, הספר שלה "שמי הוא סלמה" מתפרסם באנגלית, הולנדית ועברית ומספק תיעוד יוצא דופן לפעילות המחתרת ולזוועות המלחמה במחנה ריכוז שמרביתכם כלל לא שמעתם עליו - מחנה ראוונסבריק שהוקם בגרמניה ויועד לנשים בלבד. לפי ההערכות 92 אלף נשים וילדים נרצחו במקום הזה.

זה לקח לה 50 שנים לחזור לראוונסבריק ומאז היא מתייצבת שם בכל שנה, כנציגת השורדות, ומדברת בפני מחנכים מהולנד וגרמניה על השואה. "היה לי קשה מאוד. לילות רבים כמעט לא עצמתי עין. עכשיו אני יותר מורגלת, אבל זה לעולם לא יהיה קל."

סלמה ואן דה פר, צילום: Chris van Houts

סלמה (שרה) ולמן (שם ילדותה ה.ר.), גדלה עד גיל 20 כ'נערה נורמלית ממשפחה נורמלית,' כפי שהגדירה את עצמה בשיחה שקיימתי איתה בזום מלונדון, עיר מגוריה כיום. זו לא הייתה משפחה יהודייה טיפוסית לגמרי, האבא היה שחקן והופיע על הבמות הכי נחשבות בהולנד אבל גם סבל ממחסור בעבודה שהשפיע על התנהלות הבית, האמא הייתה כובענית ולבני הזוג היו 4 ילדים, שני בנים גדולים ושתי בנות. כשפרצה המלחמה הם המשיכו לחיות בשלווה באמסטרדם לא מודעים למה שעומד לקרות. את ספרה פותחת סלמה בתיאור תמונה שנותרה בידיה ובה מופיעות אמא שלה, היא ואחותה קלרה משנת 1940. "תמונה טיפוסית של זמן משפחתי למופת: אוהב, בטוח, נוח, צפוי. אין שום רמז בפנינו למה שעתיד להתרחש בשלוש השנים שלאחר מכן: מותם של אבי, אמי וקלרה, של סבתי, של הדודה שרה, בעלה אריה ושני בניהם, ושל עוד רבים מבני המשפחה האחרים." היא מתארת בספרה. "איש מהם לא מת מוות טבעי. מותם היה תוצאה של מעשי הזוועה שכבר החלו להתפשט ברחבי אירופה ושבתוך זמן קצר עתידים לחדור להולנד."

סלמה מתארת כי בני המשפחה הסתגלו מהר לחיים תחת המשטר הנאצי. הם חיפשו מסתור כשהבינו לאן כל זה הולך אבל זה לא צלח. באוקטובר 1942 האב זומן למחנה עבודה ווסטבורק שנמצא על הגבול בין הולנד לגרמניה, חודשיים אחר כך כבר נרצח באושוויץ. האם והבת הקטנה קלרה נלקחו למסתור שהכינה סלמה במשך חודשים ארוכים אך אחרי תשעה חודשים גם אותן מסגירים בסוף. ב2 ביולי 1943 נשלחו לסוביבור ונרצחו מיד בהגיען לשם.

האחים שלה יוצאים מהולנד עוד לפני המלחמה, אחד לצי הסוחר והשני לשרת בצבא ההולנדי וכך נותרת סלמה לנפשה. היא עברה מבית לבית, ממסתור למסתור ובשלב מוקדם יחסית צבעה את שיערה לבלונדיני והתחזתה ללא יהודייה. "כמו יהודים רבים קיבלתי תעודת זהות חדשה. כי כשהגרמנים בדקו, הייתה חייבת להיות לך תעודת זהות, ולא יכולת לשאת איתך את תעודת הזהות היהודית שלך. אז קיבלתי תעודה חדשה, על שם מרגרטה ואן דר קאוט- 'מרגה'. הייתי הראשונה שקיבלה תעודה טובה מאוד, ישירות מהארכיון של משרדי הממשלה. ואף אחד לא ידע שאני יהודיה. הם לקחו שם של תינוקת קטנה שמתה בגיל צעיר, בגיל כמה חודשים, ואני קיבלתי את שמה." היא מספרת איך קיבלה את השם שהציל את חייה.

כשהסתתרה בליידן החלה להשתלב במחתרת ההולנדית דרך רופאים שעזרו להחביא יהודים. "הרופאים חיפשו מקומות עבור המשפחות היהודיות שהיו צריכות להסתתר, וכאשר הם אמרו שהם זקוקים לאנשים נוספים התנדבתי לעזור." היא סיפרה לי בראיון זום מאנגליה. "התחלתי רק בהכנסת מסמכים מזויפים למעטפות, בשלב הזה. ב-1942 לא הרשו לנו עיתונים ורק עיתון אחד הודפס בהולנד, כל העיתונים האחרים היו לא חוקיים. אז הדפסנו אותם ושלחנו אותם, ואני עזרתי במשלוח שלהם. כך זה התחיל. וכמה שבועות לאחר מכן, ביקשו ממני לקחת את המזוודה, עם מסמכים מזויפים ותעודות זהות וכדומה, לדרום הולנד. וכך עשיתי. זה היה נורמלי לגמרי, כמו עבודה."

גם בגיל מאה (היא חגגה יום הולדת לפני מספר שבועות ה.ר), סלמה זוכרת לפרטים את המשימות שלקחה על עצמה, תחילה הפשוטות ועד המורכבות ביותר: כמו להגיע לפריז ולהיכנס למפקדה הנאצית במקום כדי להעביר מסר לאחד מהקצינים ששיתף איתם פעולה. זה היה במסגרת ניסיון חילוץ של אנשי מחתרת, יהודים ולא יהודים, שנתפסו בשעה שהבריחו יהודים לספרד. "הם עברו עינויים, וידענו שחברי הקבוצה שלנו יירצחו אם לא נצליח להוציא אותם משם. לא ידעתי איך תתרום המשימה שלי למאמצי החילוץ, אבל אמרו לי שהיא חיונית. דבר אחד היה ברור – זו הייתה משימה מסוכנת להחריד." האסטרטגיה שלה הייתה לפלרטט עם החיילים בחוץ ובחדר ההמתנה עד שיגיע האיש אליו נשלחה. "למרבה הפלא, הכל עבר בלי תקלות. ציפיתי להרבה יותר שאלות ובדיקות ביטחוניות. אני מניחה שלא עלה בדעתם של הגרמנים שצעירה יהודייה מתנועת ההתנגדות תעז להיכנס לבניין שלהם, וודאי שלא תעמיד פנים שהיא חושקת בהם. עד היום אני לא מסוגלת להאמין שנכנסתי ויצאתי בקלות כזאת."

סלמה ואן דה פר אחרי המלחמה

את מתארת את זה כשגרה יומיומית, אך גם אומרת שלא היה אכפת לך מהסכנה לעצמך. איך זה יכול להיות? לא פחדת?

 "רק אחרי המלחמה חשבתי: מדוע לא נשארתי בחדר אחד, כמו אנשים רבים ומשפחות. אבל עשיתי מה שעשיתי. פשוט הרגשתי שאני חייבת לעבוד, לעזור, כי היו הרבה אנשים, גם נוצרים, שעזרו ליהודים וללא-יהודים למצוא מקומות מסתור.עשינו את זה אוטומטית, כי זה מה שהיה נחוץ לעשות. חייהם של אנשים היו תלויים בכך וידעתי את זה."

 היא נותרה מרגה לא רק בציבור אלא גם בפני מרבית חברי המחתרת מולם פעלה. כשנתפסה, סומנה כלא יהודיה מהמחתרת ועם הזהות הזו הגיעה עד למחנה הריכוז ראוונסבריק. רק אחרי השחרור חזרה לשמה המקורי, רק כשהייתה משוכנעת שכבר לא יאונה לה כל רע. אבל צריך להסביר מהו ראוונסבריק, מחנה הריכוז שהוקם בצפון מזרח גרמניה, לא רחוק מברלין והיה גיהינום עלי אדמות לסלמה, ולכל אישה אחרת שדרכה במקום. על פי ההערכות 132 אלף נשים וילדים, יהודיות ולא יהודיות, אסירות פוליטיות ומתנגדות, שהו במקום לאורך השנים. 92 אלף מתוכם נרצחו.

"בשנים הראשונות לקיומו של המחנה, תינוקות שנולדו בו נלקחו מאמותיהם והוטבעו או הושלכו למותם בחללים סגורים. ילדים רבים נקברו בחיים, הורעלו או נחנקו, ומאות ילדות עברו עיקור" כותבת בספרה סלמה את התיאור המחריד ולא חוסכת בתיאור אותנטי של המקום. "האסירות היו קורבנות לניסויים רפואיים ברבריים, ורבות מהן גם עברו עיקור."

למחנה הזה הובא בשלב מסוים תנור כבשן כדי שגם שם יוכלו להשמיד את היהודיות והמתנגדות. סלמה שרדה בעיקר כי המשיכה להחזיק כל העת בזהותה הבדויה שלה גם מול חברותיה בקסרקטין. המחנה עצמו שוחרר ב30.04.1945. שבוע קודם לכן שוחררו כל הנשים הלא יהודיות והועברו לשבדיה. "השוודים התייחסו אלינו טוב מאוד. כולנו היינו מורעבים ורזים, כמובן. ורבים היו מאוד, מאוד חולים," סיפרה בראיון סלמה. "כשהגעתי לשטוקהולם נדרשנו לתת את שמנו, ואני נתתי את השם ההולנדי שלי, שמי ה'מחתרתי'." היא פחדה גם בשלב הזה להזדהות ומסרה לנספח ההולנדי את השם המזויף. כמה דקות אחר כך חזרה אליו שוב. "שאלתי אותו: לאן שולחים את הרשימה הזו? האם היא נשלחת להולנד? 'לא, הולנד עדיין במלחמה. הרשימה נשלחת לאנגליה' הוא אמר. היססתי במשך דקות ארוכות, ובסוף אמרתי ש"השם שלי איננו מרגריטה אלא סלמה ולמן." הוא לא ענה כלום, לא שאל מה הסיבה. הוא פשוט שלף את עטו מהכיס, מחק את השם שנתתי מקודם, והכניס את שמי כסלמה. הרשימה הגיעה ללונדון וכך אחי הצעיר מבין השניים, שעבד במחלקת האדמיניסטרציה, ראה את הרשימה והבין שאני בחיים."

גם בשלב הזה פחדת?

"כן, בהחלט פחדתי. לא הזכרתי את שמי האמיתי מזה שנים. תמיד מאוד מאוד נזהרתי שלא לומר אותו. לכן מאוד פחדתי ולא רציתי לתת את שמי האמיתי, בתחילה. הייתי באמת מאוד זהירה. אבל בסוף, נתתי את שמי כי חשבתי: זה עדיף כך. עד לאותו רגע לא סמכתי על אף אחד."

את כותבת בספר שמה שעזר לך לשרוד היא התקווה

 "הזמנים היו נוראיים. אבל אני רק רציתי לשרוד כי לא רציתי לתת לגרמנים תחושת סיפוק אם הם יהרגו אותי. כל יום קיוויתי שאשרוד. המצב היה גרוע מאוד, אנשים מתו כל יום במחנות. ממחלות, מרעב. וזה היה תקופה נוראית. קיוויתי לשרוד את המלחמה. קיוויתי גם לראות את הוריי ואת אחותי שוב, מה שלא קרה כי הם נרצחו באושוויץ ובסוביבור."

משבדיה חזרה סלמה לאמסטרדם אחרי המלחמה, אבל מהר מאוד מבינה שלא נותר שם איש והיא טסה חזרה ללונדון והתאחדה עם שני אחיה. כאן מגיע בספר תיאור שלא שמענו רבים כמותו על הדיכאון שאחרי השחרור, על הלבד כשרבים כל כך אינם. "הרגשתי בודדה והתחלתי להפנים באמת ובתמים את גודל האובדן. התגעגעתי הביתה והתגעגעתי לאבא, לאמא ולקרלה. ”הייתי מאוד מדוכאת בשבועות הראשונים לאחר המלחמה כי לא נותרו יהודים בהולנד. חברים רבים מתו, וכן קרובי משפחה. לא היה לי בית לחזור אליו. הייתי רגילה להיות חלק ממשפחה, והכל נעלם. כל הזמן הייתי על סף דמעות. הייתי חייבת להזכיר לעצמי ללא הרף, 'יש לך מזל שאת בחיים ובלונדון. יש בחורות שהיו נותנות הכל כדי להתחלף איתך."

חשוב לך, גם בספר וגם עכשיו לספר את חלקם של ההולנדים בהצלת יהודים ולא יהודים למרות שמרבית יהודי הולנד נספו בשואה

 "היו הרבה אנשים שסיכנו את חייהם בזמן המלחמה," היא מסבירה. בספר היא מפרטת בפרוטרוט את קורותיה ואת קורות האנשים שפגשה במלחמה. כזה היה סיפורו של ד"ר וים סטורם, ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים האוניברסיטאי בליידן, שמצא מקומות מסתור ליהודים, גם לסלמה, ששימש כרופא מיילד לתינוקות יהודיים לא חוקיים ועזר לאנשים להימלט. בהמשך תתאר רבים נוספים, לא מעט מהם קיפחו את חייהם במהלך פעולות נועזות למען יהודים ושאינם יהודים, מצאו את עצמם במחנות הריכוז וחלקם נרצחו או נורו שם כמו יופ ווסטרויל ואשתו ויל. "יופ ארגן עם עמיתיו נתיב בריחה דרך בלגיה וצרפת לשוויץ הנייטרלית או לספרד, ומשם לפלשתינה. בדרך זו הציל מאתיים וחמישים יהודים. הוא נעצר כשחצה את הגבול הבלגי עם קבוצת פליטים יהודים במארס 1944 והוצא להורג במחנה פיכט באוגוסט של אותה שנה. למרות העינויים שעבר הוא סירב להסגיר את הרשת המחתרתית שלו." לימים ניטע יער בישראל לזכרו של יופ, חסיד אומות עולם. (יער יופ וסטריל נמצא ברמות מנשה בין קיבוץ דליה לקיבוץ גלעד. אסף כהן, מתרגם הספר). סלמה תדווח ליד ושם במהלך השנים על לא מעטים מחבריה, אלו שחיו ואלו שמתו, כדי שיזכו לכבוד שמגיע להם.

יום הולדת 100 של סלמה ואן דה פר, החודש, בלונדון

לא פחות חשוב לסלמה לספר על יהודים שסייעו למחתרת. "היו יהודים רבים שפעלו לצד לא יהודים בתנועת ההתנגדות – הרבה יותר ממה שהיה ידוע לנו במהלך המלחמה. אנשים נטו לחשוב שרוב היהודים שהצליחו לחמוק מגירוש למחנות ההשמדה, נכנסו מיד למחבוא, אך היו גם מקרים אחרים. היהודים העדיפו שלא יזהו אותם כיהודים, מה שמספק הסבר מסוים לכך שרק מעטים זכו להכרה על תרומתם. האנטישמיות שרווחה אחרי המלחמה תרמה גם היא לכך שמעורבותם של יהודים בפעולות המחתרת בקושי הוזכרה. "היא עצמה גדלה בבית חילוני, האחים שלה התחתנו עם נשים יהודיות, ויש לה עוד מעט קרובים בישראל אותם פגשה במהלך ביקוריה פה אבל על מנהגי היהדות לא שמרה. ”אני לא אדם דתי במיוחד. למעשה, אני לא מאמינה בכלל – רק בבני אדם," היא אומרת ואפשר להבין מדוע. "אחרי המלחמה האמנתי אפילו פחות.”

בלונדון היא החלה לעבוד בשלוחה ההולנדית של הBBC, תחילה כמתרגמת ושם גם הכירה את בעלה, הוגו ואן דה פר, שהיה שייך למחלקה הבלגית. השניים נישאו ונולד להם ילד אחד –ג'וסלין. הוא אמנם נישא אבל סלמה לא זכתה לנכדים ממנו אחרי שהוא ורעייתו בחרו לא להביא ילדים לעולם.

ב29 ביוני 1983 העניק לה שגריר הולנד בלונדון את אות המלכה ביאטריקס ״צלב זיכרון והתנגדות 1940-5”, אות המוענק ללוחמי תנועת ההתנגדות במלחמת העולם השנייה. באותה שנה גם הפסיקה את משרת ההוראה שלה והפכה לעיתונאית – במקום בעלה שנפטר.

 ”לימדתי מתמטיקה בבית ספר תיכון במשך 20-30 שנה. בעלי נפטר ב-1979 ופנו אלי מהעיתון בהולנד לכתוב במקומו על אמנות ומה שקורה בבריטניה, וזה מה שעשיתי. עזבתי את משרת ההוראה, דבר שאני מצטערת עליו, כי אהבתי להיות מורה. וכך נהייתי עיתונאית, ואהבתי גם את זה. כי מזמינים אותך לכל מקום ואת רואה הרבה דברים. כתבתי הרבה על בריטניה. אמרתי לעיתון ולטלוויזיה שאני לא רוצה לכתוב על פוליטיקה או על כלכלה. כתבתי על תרבות וספרות. כאשר כתבתי על אמנות, כפי שביקשו ממני, על התערוכות שהיו בלונדון, חשבתי: אני גם יכולה לעשות את זה. אז ניסיתי לצייר. ומאז, אני ממשיכה לצייר."

יום הולדת 100 של סלמה ואן דה פר

היא חדלה להיות עיתונאית רק בשנות ה80 המאוחרות לחייה אבל אז החלה לכתוב את הספר שלה "שמי הוא סלמה". "זה לקח לי די הרבה זמן. אני לא יכולה לכתוב בערבים, אחרת אני לא נרדמת. אז כתבתי בשעות היום, בסופי שבוע וכו'. זה קשה, אך הצלחתי. וציירתי – לקחתי שיעורי ציור פעמיים בשבוע. ושיחקתי גולף וטניס במועדון. הפסקתי לשחק גולף לפני שנתיים בערך," היא מספרת בגאווה ששמורה למי שחיה יותר מכל אחד מחבריה וקרוביה. ”כל החברים מהמלחמה אינם בחיים עוד, כמובן. היו לי הרבה חברים אחרי המלחמה, ממחנות הריכוז. היינו חבורה של חברים." עם הנשים של ראוונסברוק נפגשה סלמה פעם שנה כשנסעה להניח זר בהולנד, ובהמשך גם במחנה עצמו, עד שנותרה היחידה ששרדה.

את הולנדית או אנגליה?

 "זו שאלה קשה. חשבתי שאני אנגלייה כעת, אבל אני לא. חבריי ההולנדיים ואני צוחקים על זה. כי כאשר יש כדורגלן, או זמר הולנדי או משהו כזה, כולנו תומכים בו וגאים בו. אז אני מרגישה מאוד הולנדית. "לחגיגת יום ההולדת 100 שלה הגיעו כשישים אנשים. "במסיבת יום הולדת המאה שלי, שמתי לב כמה הרבה חברים טובים יש לי. זה מאוד משמח אותי. זה היה נחמד מאוד. כשאנשים שואלים אותי מה צריך לעשות כדי להגיע לגיל 100 אני עונה: תהיו פעילים. תהיו מאוד פעילים, תעשו הרבה – פעילות מוחית וגופנית, ככל שתוכלו."

**

ספרה של סלמה ואן דה פר 'שמי הוא סלמה' יצא לאחרונה בהוצאת מטר וניתן לרכוש אותו בחנויות הספרים.