ליבי יוצא אל הנשים באיראן, נערות צעירות שאיבדו את חייהן לחינם. זכותה של כל אישה לחיות איך שהיא רוצה. אני מכירה היטב את ההרגשה ואת הסבל שהנשים חוות באיראן במשך כ-40 שנה בעקבות המשטר המוסלמי הדיקטטורי. אנשי משמרות הצניעות באיראן מסתובבים במכוניות ברחובות ובשווקים, ואם הם רואים חס וחלילה אישה שלא עוטה חיג'אב או אפילו שערה אחת נראית לעין היא מיד נעצרת ומוכנסת לכלא, אפילו מרביצים לה עם שוט, כאילו ביצעה פשע חמור.

נולדתי באיראן בת בכורה במשפחה עם שישה ילדים. לפי הסיפור המשפחתי, אבא שלי, יוסף זכאים, עבר ליד הארמון של השאה, מלך איראן באותה תקופה, ולפתע נסעה לידו הכרכרה של המלכה. הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שתהיה לו ילדה שתהיה דומה למלכה. באותו הזמן אמי, מהין זכאים, הייתה בחודש החמישי של ההיריון, כשאני ברחמה ולאגדה הזו נולדתי. בהמשך הייתי ממש כמו אמא עבור האחים והאחיות שלי, ובמיוחד עבור אחותי לנדה, שנולדה עם תסמונת דאון בזמן מלחמת איראן - עיראק.  

אליזבט ואחיה באיראן. "הייתי כמו אמא שלהם"

באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!

בתחילה, כשעלה המשטר הדיקטטורי האיסלאמי לשלטון, הכריחו את כל הנשים בכל גיל ללבוש חיג'אב, לא להתאפר בכלל, להוריד את הראש ברחוב ולא להביע דעה. לא אשכח לעולם כיצד בכיתה י"ב סידרתי בפעם הראשונה את הגבות שלי. מנהלת בית הספר קראה לי למשרד, העבירה לי במשך שעה הרצאה על האיסלאם ועל חיג'אב והעיפה אותי מבית הספר לאחר שחוויתי ממנה השפלה גדולה.

באמצע שנות ה-80 יצאתי למסע בריחה הירואי מאיראן לישראל, דרך טורקיה, כשאני מחופשת למוסלמית. ההחלטה לברוח החלה להתבשל אצלי כשהתבגרתי ורציתי ללמוד רפואה, אך באותה תקופה כל צעד שעשיתי במטרה לרכוש השכלה אקדמאית כשל, פשוט כי אני יהודייה. בבתי הספר היו אנטישמיים שירקו עלינו והציקו ליהודים ברחובות. הייתי נערה ציונית שרצתה לעלות לישראל, אבל ליהודים אז היה אסור לצאת מהמדינה. השערים של איראן נסגרו ואי אפשר היה לצאת ממנה בכלל.

באותם ימים עלה במוחי רעיון מסוכן מאוד שהיה עלול לעלות בחיי - להתחפש לאשה מוסלמית כדי שאצליח לצאת את גבולות אירן. הלכתי למשרד הפנים האיראני כשאני חובשת לראשי חיג'אב ועונדת על צווארי תליון שעליו ספר קוראן. כתבתי בטופס הבקשה שאני מוסלמית. כך הצלחתי להוציא דרכון איראני עם תמונה שבה הצטלמתי עם חיג'אב על ראשי וכל גופי עטוי שחור. הייתי מפוחדת אבל לא הייתה לי ברירה. היו הרבה הפגנות ברחובות, ובתי הספר נסגרו. רק רציתי חיים טובים יותר כדי להגשים חלומות, ללמוד ולהתפתח כמו כל נערה פשוטה. הרצון שלי לעלות לארץ ולבנות בה את חיי הלך והתגבר, כשבאיראן בינתיים סגרו את שדה התעופה ולא נתנו לאף יהודי לצאת מהארץ.

אם היו יודעים שאני יהודייה שעולה למטוס לטורקיה, מיד היו מוציאים אותי להורג בלי משפט בטענה שאני מרגלת יהודייה עבור ישראל. סיכנתי את חיי, כי צעדיי כמו צעדיי נשים ויהודים באיראן הוצרו כך שלא היה ניתן לצאת לרחוב. כל הדרך לעלייה למטוס לטורקיה הייתי בחרדה ואף איבדתי את קולי מרוב פחד. חששתי, ולא הפסקתי לחשוב 'מה יהיה אם יגלו שאני יהודיה?'. כל הדרך התפללתי בלב לקדוש ברוך הוא שישמור עליי. לא עצמתי עין אפילו לשנייה, ובקושי נשמתי לרווחה כשהמטוס נחת בטורקיה.

לאחר הנחיתה בטורקיה הורדתי מעל צווארי את התליון, וזרקתי את החיג'אב לפח האשפה הקרוב. הודיתי לבורא עולם על כך שיצאתי בנס מהמשימה המסוכנת הזאת, והלכתי לשגרירות ישראל בטורקיה. עליתי לישראל בגיל 19 בלבד, ומיד שידכו אותי לגבר שלא הכרתי. בסך הכל הייתי נערה תמימה ועולה חדשה, והתחתנתי בשידוך ללא הסכמתי, בנישואין שבכלל לא היו לטובתי. רק שבע שנים אחרי, לאחר שהשערים של איראן נפתחו באופן חלקי לישראל, הצליחה משפחתי לעלות לארץ. הם נאלצו להשאיר מאחור את כל רכושם בידי המשטר האיראני.

תליון הקוראן איתו נמלטה אליזבט

כמה שנים אחרי החתונה עברתי ניתוח, ממנו יצאתי ללא הכרה, וכך במשך חודשיים הייתי במצב אנוש, בין שמים לארץ, ושם ראיתי את האור בנשמתי. הרגשתי שקיבלתי שליחות, להראות שאפשר להגיע לגדולה רק עם את מאמינה בעצמך ובבורא עולם. אחרי כמה חודשים חזרתי הביתה, בנס, אבל שבורה עם פוסט טראומה ובעיות בגוף. בעלי עזב את הבית לאחר שהבריח מאחורי גבי את רכושנו המשותף, ולא הייתה לי שום עזרה בטיפול בילדיי הקטנים. וכך נשארתי - נכה, בלי כסף, אבל עם ילדים שצריך לטפל בהם. לא הפסקתי להתפלל לבורא עולם כדי שיראה לי דרך הצלחה וישועה. הייתי שבורה, וכבר לא היה לאן עוד לרדת ממקום זה.

בילדותי הייתי מעצבת שמלות לבובות. הייתי יצירתית וכל דבר שהיה חסר לי הכנתי בעצמי מחומרים פשוטים. כך סרגתי לעצמי מספר שמלות, שעד היום שמורות לי בבית שתיים מהן, ועם הזמן זה הפך להיות עיסוק עיקרי בחיי, השליחות של חיי. בין השמלות שעיצבתי בסיוע של בנותיי, לאחר שלמדתי עיצוב במשך שלוש שנים, ישנה שמלה המבוססת על השמלה של המלכה האיראנית לשעבר פארה דיבה, אלמנתו של מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. שמלה הרקומה בחוטי זהב וכסף אמיתיים עם תכשיטי כסף בעבודת יד, בשיבוץ אבני חן וזהב, בתוספת כתר כסף טהור ומשובץ פנינים, אבני אופל טורקיז וזהב, יחד עם שובל באורך של חמישה מטרים שעליו רקום מגן דוד מזהב שקיבלתי בירושה.

אחת מהשמלות שעיצבה אליזבט, בהשקת התערוכה 'עוצמה'

לפני פרוץ הקורונה נרתמה כל משפחתי להלביש את 30 המועמדות בתחרות מלכות היופי של ישראל, וזה היה עבורי ממש הגשמת חלום, אחרי שרציתי ללמוד רפואה באוניברסיטה בארץ. בימים אלו אני מעצבת עם בתי אור לורן שמלות כלה יוקרתיות באותה טכניקה של עבודת יד מרובה וחומרים איכותיים, בהשראת שמלות מבית המלוכה האיראני לשעבר. אחת השמלה מיוחדות שעיצבתי עשויה מנוצות של תוכי, שאימצתי וקיבלתי אחרי שזו עברה התעללות. טיפלתי בה מדי יום, אספתי את נוצותיה שנשרו באופן טבעי, ובמשך חמש שנים עיצבתי שמלה עשויה מנוצות של תוכי משובצת באבני סברובסקי. השמלה היא סמל להפסקת ההתעללות בבעלי חיים והגנה על בעלי חיים. שמלה נוספת עוצבה בהשראת הכותל המערבי. אני מאוד אוהבת את ירושלים ואת קדושתה, ולכן עיצבתי את השמלה עם סמלים של ירושלים וכסף טהור.

אליזבט (משמאל) עם מלכת היופי אלין גורביץ׳ בשמלה בעיצובה

עוד לפני עיצוב שמלות הכלה התחלתי לעצב מסגרות בסגנון יודאיקה, שבהן משובצים חרוזים ואבני חן וחלקן עשויות חוטי זהב אמיתיים, כשלכל יצירה נושא משלה. יצירותיי עשויות, בין היתר, מפנינים ואבני חן אמיתיות שנשמרו אצל אבי עוד מהימים שבהם עסק בסחר עתיקות ותכשיטים ביפו העתיקה. היצירות כוללות סמלים יהודיים עתיקים מיוחדים עם כסף טהור עבודת יד ואבני חן אמיתיות. לפני כמה שנים קניתי חגורה של כהן גדול במקום קדוש בטבריה עשויה חוטי זהב, שאיתם אני מעצבת יצירות וכתרי מלכות. בכל פעם שאני עובדת עם חגורתו אני זוכרת את פניו המוארים, את חיוכו ואת צניעותו.

עבודות האומנות שאני יוצרת וכשאני מעצבת על בדים איכותיים מתחרה וקטיפה, הם תרפיה עבורי והיצירות כמו כתר עבור נשים כמוני שעברו משברים בחיים. בתקופה האחרונה עיצבתי 350 יצירות, בסגנון יודאיקה, שיצירתן עזרה לי להתרומם בתקופה הכי קשה, וממש לגעת בשמיים. יצירות אלו הוצגו בתערוכות ברמת אביב, באשדוד, בירושלים ועוד.

אליזבט באחת מהשמלות שעיצבה

המוטו שלי הוא "כי נועדת להיות מלכה" ולא סתם בחרתי במוטו זה. ראיתי את עצמי מציגה את השמלות המיוחדות שאני מעצבת הרבה לפני שעוצבו. ברגעים ומשברים שעברתי דמיינתי את עצמי במקום אחר, ובימים שלא קיבלתי תמיכה מאף אחד הייתי מדמיינת את עצמי מציגה קולקציה ברמה של 'ויקטוריה סיקרט'. היום אני מעוניינת למכור את יצירות היודאיקה שלי כדי שאוכל לתרום אחוזים מההכנסות עבור ילדים בסיכון.

ביום רביעי הקרוב, 16/11, תתקיים בת"א מסיבת תמיכה בנשים האיראניות, בו ינגנו נשים חזקות להעלאת המודעות, השיח והמורל בלחימה. לכל הפרטים