"אני זוכרת שכשנחתנו בניירובי אחרי לילה בלי שינה, הדבר הראשון שנתקלנו בו היתה בירוקרטיה מעצבנת וטפסים. הסתכלנו אחד על השני ועיקמנו פרצופים. מה זה הדבר הזה, למה אי אפשר להיות יותר יעילים? זה לקח לי כמה דקות עד שזה חלחל אלי, הגענו למרחב אחר של מקום ושל זמן". כך מתארת איריס אמית, בכירה לשעבר בהייטק, שכיום מייעצת לעובדים איך לחבר את היכולות, הכישורים והניסיון שלהם לתפקיד הבא, את הרגע שבו היא עברה שינוי תפיסתי לגבי אפריקה. "פתאום הבנתי שאני צריכה לשים את המשקפיים הרגילים שלי בצד, לא לעסוק בהשוואות, ולקבל על עצמי, מבחירה, את הפשטות".

מאותו רגע ואילך, המסע שלה לקניה נראה אחרת לגמרי. "כשהג'יפ התחיל לנסוע, הגג נפתח, והרגשתי את הרוח על הפנים, חשתי שאני חלק מדבר עצום, וזה בדיוק מה שקרה לי כשנפגשתי עם נשות שבט המסאי ורקדתי איתן ועם התכשיטים שלהן על הראש והצוואר. לא היה לי אכפת מי חושב עלי ומה". התחושה המוחלטת של החופש והחיבור עם הפשטות הנפלאה של אפריקה הדהדו בראשה של אמית גם שבועות ארוכים לאחר שובה לישראל. בלי שהתכוונה, הנקודות התחברו והפכו לפתע לחלום יוצא הדופן הבא: להוציא לאפריקה מסע של נשים ישראליות, שיאפשר להן גילוי עצמי והתבוננות פנימית וחיצונית בתוך התפאורה הבתולית ויוצאת הדפן של שמורות הטבע והספארי בקניה.

"המטרה של המסע היא לאפשר למשתתפות לזהות ולחוות דרך כל החושים את החוכמה שבפשטות, ואיך אפשר לקחת חלקים ממנה וליישם אותם גם בחיי היומיום", היא אומרת. במסגרת המסע, בעלה של אמית, יואל, שחקר את אפריקה לאורכה ולרוחבה, יהיה אחראי על ההיכרות עם הטבע, התרבות וההיסטוריה. איריס תופקד על הרובד הנוסף, הכולל את תהליך הלמידה האישי והקבוצתי של המשתתפות.

"זה לקח לי כמה דקות עד שזה חלחל אלי, הגענו למרחב אחר של מקום ושל זמן". אמית.

מהקיבוץ לירח דבש בקניה

איריס (50) ויואל (55) התחילו את הרומן שלהם עם אפריקה לפני שנים ארוכות. היבשת השחורה שזורה בחיבור ביניהם כזוג, והייתה היעד שלהם בירח הדבש שאליו הם יצאו מיד לאחר שנישאו. "הכרנו בקיבוץ שבו גרתי", נזכרת איריס. "השנה היתה 1990. אני הייתי בת 17, והוא היה בן 22. אני גרתי בקיבוץ, והוא שיחק כדורסל באופן מקצועני בקבוצה המקומית בליגה הארצית". הם נישאו בשנת 1996. "אני הייתי סטודנטית, למדתי מהר לבחינות, והצלחנו לדחוף איכשהו ירח דבש", היא צוחקת. "התלבטנו לאן לנסוע, ולבסוף החלטנו ללכת על קניה. זו היתה חוויה מופלאה עבורנו".

בתחילת הדרך גרו בני הזוג בקיבוץ גת שבו גדלה אמית, ולאחר מכן בשנת 2000 עברו לגן יבנה. בין לבין נולדו להם 3 ילדים. "יואל כל השנים עסק בכדורסל, ובין היתר העביר סדנאות בהן הכדורסל היה כלי לפיתוח צוותים ומנהלים וקבלת החלטות. אני עבדתי במספר חברות הייטק במשאבי אנוש וגיוס". ב-2016 חזרו בני הזוג לאפריקה, הפעם עם הילדים. "הבן הגדול שלנו היה קצת לפני שירות צבאי, וחשבנו שזו הזדמנות טובה לעשות טיול כזה. היה ברור לנו שאנחנו רוצים לחזור לאפריקה כדי שגם הילדים יחוו את הדבר הזה". בני המשפחה עשו טיול "שעד עכשיו חרוט עמוק בזיכרון של כולנו לטנזניה וזנזיבר", מספרת אמית. "זה לא היה טריוויאלי לארגן טיול כזה בפעם הראשונה, ויואל עשה את זה לגמרי לבד".

לדבריה, עם השנים בעלה הלך והעמיק את ההיכרות שלו עם אפריקה, והפך לאנציקלופדיה בכל הקשור למגוון בעלי החיים, להיסטוריה ולתרבות האפריקאית. במקביל התמחה בהדרכה והוסמך כמלווה קבוצות לחו"ל. "אנחנו במשפחה מסתכלים על אפריקה כסוג של חיידק שברגע שנדבקים בו אין מה לעשות", היא צוחקת. "אלה המקומות שאנחנו הכי נהנים להיות בהם. יש בהם אווירה מיוחדת, פשוטה ובסיסית במובן הכי טוב של המילה".

איריס ויואל אמית. "מסתכלים על אפריקה כסוג של חיידק"

"עזבתי את ההייטק בלי שום דבר ביד"

במקביל לאהבתה הגדולה לאפריקה טיפחה אמית לאורך השנים קריירה משמעותית בהייטק. אבל לאחר מספר שנים של עבודה בתפקידים שונים בתעשייה, היא הרגישה שזה פשוט לא מספיק. "עבדתי המון זמן בהייטק, ומתישהו הבנתי שזה כבר לא מתאים לי יותר", היא אומרת. "הרגשתי שאני נמצאת בכלוב של זכוכית, לא של זהב. למה זכוכית? משום שהקירות היו כאלה שמציירים עליהם עם טושים, כמו ב-Webos בארץ נהדרת. המקרר היה מפוצץ, והיו 24 סוגים של קורנפלקס".

לדברי אמית, השפע החיצוני לעומת הריקנות שהרגישה בפנים יצרו אצלה דיסוננס גדול. "הרגשתי שכולם נראים אותו דבר, הגיעו בשטנץ מאוד מסוים - מאותן יחידות צבאיות, מאותן אוניברסיטאות ומאותם מקומות עבודה. הבנתי שהגיע הזמן שלי לחבר מחדש את הנקודות. יצאתי מההייטק בלי שום דבר ביד, בלי שידעתי מה אני עושה, ולקחתי סיכון עצום", היא ממשיכה. "ברקע היו 3 ילדים ומשכנתא. רק ידעתי שאני רוצה לעשות משהו אחר. היו לי כמה חודשים של משבר ושל בלבול גדול. יואל, יאמר לזכותו, הבין מה אני עוברת ומאוד פירגן".

התחנה הבאה בקריירה של אמית היתה תפקיד משמעותי כסמנכ"לית בעמותת "טק קריירה" שעורכת הכשרות טכנולוגיות לצעירים יוצאי אתיופיה. אמרו לי 'איזו אמיצה את', 'איזה אומץ צריך כדי לוותר על המשכורת הגבוהה של ההייטק', אבל אני הרגשתי שזה הצעד הנכון עבורי".

במסגרת העמותה, הובילה אמית בין היתר פרויקט שבו צוות העמותה הצליח לשכנע גורמים בכירים בצה"ל לאפשר להם להעביר קורסים לישראלים יוצאי אתיופיה במהלך השירות הצבאי, כדי שיוכלו בהמשך להשתלב בתפקידים צבאיים טכנולוגיים נחשקים. "מי שפתח לנו את הדלת לצבא היה מי שמשמש כיום כרמטכ"ל הרצי הלוי. אמרנו לקצינים בכירים בלי להתבלבל, 'אנחנו יודעים לעשות מיונים טוב יותר מכם. אנחנו נדע לזהות את האנשים המתאימים, נכשיר אותם, ואתם תקבלו את בודקי התוכנה הכי טובים לצה"ל', וכך היה".

בשלב מסוים, בעקבות חילוקי דעות לגבי המשך הדרך, אמית המשיכה הלאה. התפקיד הבא שלה היה במטה שירות התעסוקה, שם שימשה כמנהלת תחום וחיברה בין עולם ההייטק והתעסוקה לבין אוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית. "ניהלתי תוכניות משמעותיות, היה לי מעניין, יצרתי והייתה לי השפעה, אבל הרגשתי שאני עובדת בארגון גדול מדי ובירוקרטי, שהוא לא אני, שלא מתאים לקצב שלי", היא אומרת. "לכן ב-2017 החלטתי שאני עוזבת ובהמשך פותחת את העסק העצמאי שלי".

"כל הנקודות מתחברות", העסק שאותו בנתה אמית מאפס, הוא מסגרת שבה היא מלווה אנשים בתהליכי שינוי תעסוקתיים וכן מנחה קבוצות תהליך תעסוקתיות. היא צועדת לצידם ומאפשרת להם לזהות ולהיזכר ביכולות הטמונות בהם ולמצוא את הדרך כיצד להגשים את עצמם באופן מיטבי בשוק העבודה. "אני עוזרת להם בפן המנטלי והרגשי, במיקוד מקצועי והתמודדות עם חסמים ואמונות, כמו גם בפן הפרקטי של כתיבת קו"ח, לינקדאין והכנה לראיונות. מה שאני קוראת לו -  לחבר את הנקודות".

ניהלה קבוצה של 30 אלף מפוטרי קורונה

העתיד נראה ורוד, והעסק של אמית הלך וגדל עד שברגע אחד הכל השתנה. "בבת אחת נפלה עלינו הקורונה,  והבום היה רציני", היא אומרת. "שוק התעסוקה נכנס לפריז מטורף. מאות אלפים יצאו לחל"ת, ופתאום אצלנו בבית מצאנו את עצמנו, שני עצמאים, בחל"ת".

הדבר הראשון שהיא זוכרת הוא ההלם. "היה שיתוק מוחלט, ולא היה לנו מושג מה עושים עכשיו. לא היתה כמעט שום תזוזה בשוק העבודה, והעסק שלי פשוט לא היה קיים. לא היה עבור מי ועם מי לעבוד, ויואל שמנהל אגודת כדורסל לא יכול היה לעבוד מכיוון שכל  פעילויות הספורט נעצרו". אמית החלה לגשש באפלה, בלי לדעת לאן היא צועדת. "חברים שלי פתחו קבוצת פייסבוק בשם 'מפוטרי הקורונה ומעסיקי המחר – יחד מוצאים עבודה' והציעו לי להצטרף ולעזור בניהולה. זו היתה פלטפורמה התנדבותית שיצרה גשר בין מחפשי עבודה ומעסיקים באותו זמן, שבהמשך הלכה וגדלה עד שהיו בה כ-30 אלף חברים".

אמית פעלה כאחת ממנהלות הקבוצה בהתנדבות מלאה וללא תשלום. "הפרויקט הזה תפס תאוצה מטורפת, עבדתי בזה כמעט 24-7, וככה מילאתי את הימים שלי. הצטרפו אלינו לדרך עשרות מתנדבים. זו הייתה תקופה משוגעת, בדיעבד אני יכולה להגיד שזו היתה מקפצה גדולה. בזכות הקבוצה הרחבתי את מעגלי ההכרות והנטוורקינג שלי עם אנשים רבים בעולם העבודה החדש ונפתחו בפניי אפשרויות חדשות שבשום צורה אי אפשר היה לצפות אותן מראש".

במקביל לקרב המאסף שניהלה אמית יחד עם אחרים בשיקום שוק התעסוקה החבול, בעלה יואל נדרש להתמודד עם קשיים משלו. "יואל שהוא חובב טבע מושבע צבר הרבה שעות צפייה בנשיונל ג'יאוגרפיק, כשבאחד הימים קפצה לו פרסומת של מישהו שמוציא טיולי ספארי לקניה. מפה לשם, תוך זמן קצר הוא הצליח לשכנע את בעלי החברה לשמש כמדריך ולנסוע לקניה". יואל עבד זמן מה כמדריך בחברה, אבל תוך זמן קצר הבין שהוא רוצה לעשות את זה לבד. "הוא הציב לעצמו מטרה, כמו שהוא עושה תמיד, להוציא בתאריך מסוים קבוצה באופן עצמאי. וכשיואל מחליט, יואל עושה", אומרת אמית. "הרבה פעמים היו לו כל מיני החלטות משוגעות שהוא קיבל וביצע כנגד כל הסיכויים. זה משהו שטבוע עמוק בתפיסה שלו כספורטאי".

"יואל הוא כנראה האדם היחיד בעולם שהפך למדריך טיולים בקורונה", היא צוחקת. "הטיול הראשון שלו אמור היה לצאת לדרך בדצמבר 2021, אבל אז סגרו את השמיים והטיול נדחה. בסוף הוא הוציא את הטיול כעבור חודשיים, ומאז הוציא עוד טיולים רבים ומאות משתתפים שזכו להכיר דרכו את אפריקה". "אני זוכרת את עצמי מסתכלת בגאווה על תמונה של הג'יפ הממותג עם השם שלו מאפריקה, וחושבת לעצמי איך הוא הגשים עוד חלום", היא אומרת. "בכלל, אצלנו בבית לעשות את מה שאתה אוהב זו דרך חיים, ממש לא סתם אמירה". אמית ממחישה את דבריה דרך שניים מילדיה, רועי (24) וניב (22), שניהם שחקני כדורסל מקצוענים שמשלבים את האהבה הגדולה עם עיסוקים נוספים. "הם נהנים לשחק כדורסל, ובנוסף מקבלים על זה שכר. יש יותר טוב מזה?".

מהזריחות בקניה ועד החוף של מומבסה

יואל ואיריס היו אמורים להמשיך לצעוד בנתיבים מקצועיים נפרדים עד שבאוקטובר האחרון, אחרי כמה טיולים לאפריקה שהוציא יואל ולא מעט נדנודים מצדה, הוא הסכים שתצטרף אליו.

"החלטנו שדי, הפעם אני באה, וגם אמא שלי בת ה-82 מצטרפת אלינו ומגשימה את החלום שלה. היתה לנו קבוצה מדהימה של אנשים פשוט נהדרים, ותוך כדי המסע הרגשתי שאני עוברת תהליך עם עצמי, של התבוננות פנימית עמוקה ומשמעותית. יש משהו לא מוסבר בקסם של המקום, בצפייה בהתנהגות בעלי-החיים ובמפגשים עם האנשים שגרם לי להתחבר, להעריך את הפשטות ולהבין עד כמה יש לזה מקום בחיי היום-יום המהירים והאינטנסיביים שלנו. הייתה בי התרגשות והבנה מאוד עמוקה של דברים חדשים לגבי עצמי, לגבי הסביבה שלי והתחלתי כבר לדמיין מה עוד יכול לקרות, איזה תהליכים אישיים מדהימים יכולים לקרות לי ולעוד אנשים רבים במקום המיוחד הזה.

הבנתי איך אנחנו כבני אדם יכולים להתפתח כשאנחנו צופים בפלא הזה של הטבע שמתרחש לנגד העיניים, ובמפגש כתף אל כתף עם נשות שבט המסאי המופלאות והחזקות. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני הולכת להוציא מסע נשי לקניה. יהיה מה שיהיה. בהתחלה לא היה ברור שנעשה את זה יואל ואני ביחד, ותוך כדי תנועה החלטנו ללכת על זה כזוג. זה דבר מאוד ראשוני ומרגש".

המסע המשותף הראשון לאפריקה של בני הזוג אמית יצא במאי השנה ונמשך שמונה ימים. בחלקו הראשון עבר המסע בשמורות הטבע של קניה, במפגשים  עם בעלי החיים והמרחבים האינסופיים של הטבע ופעילות חווייתית משותפת עם נשות שבט המסאי והיכרות עם א.נשים מקומיים. בחלק השני של המסע הגיעו לריזורט מפנק ליד מומבסה. שם, על חוף הים האקזוטי, בין משקאות מפנקים עם מטריות ואלכוהול ללא חשבון, תוך התקרבות לעצמן, התבוננות בזריחות המדהימות שעולות מתוך הים ובשקיעות המרהיבות, הן חשו את הקצב המכשף של האוקיינוס ההודי, וקיבלו טעימה נוספת, נינוחה ומענגת, של אפריקה.

"למי מתאים סוג כזה של מסע? בעיקר לנשים סקרניות אוהבות טבע, בסביבות גילאי 40-65, שמבינות את הכוח שטמון במעגל נשים , בחוכמה ובהפריה ההדדית והלמידה שיכולה להתרחש במעגל עוצמתי כזה, נשים שרוצות לחזור הביתה עם תובנות חדשות וזווית ראיה נוספת לגבי הסביבה שלהן, העבודה שלהן, המשפחה, ולמעשה לגבי כל מה שעוד אפשרי עבורן. כך, תוך כדי תנועה, הן יזכו להכיר את אפריקה על כל קסמיה. הכי קרוב לטבע ולאדמה. הכי קרוב לעצמן."

לפרטים על המסע הבא לחצו כאן