מאת: יעל שרר

"אם הייתה לי הזדמנות לחזור לישראל הייתי חוזרת כי אני מתגעגעת לביאליק רוגוזין, לחברים שלי ולמורים שלי", אומרת בעברית ויקטוריה בת ה- 16, שלומדת בפנימיה בקמפלה, בירת אוגנדה. "זה ממש קשה לחזור לגור בדרום סודן. החיים שם קשים, האנשים זרים ויש התנהגויות אחרות. אין שם חשמל ואת המים כולם סוחבים מאיפשהו".

איך הגיעו ארבעים ילדים דוברי עברית לבית ספר בקמפלה, בירת אוגנדה? מסתבר שקבוצה של ילדים סודנים ששהו בישראל וגורשו בחזרה לדרום סודן מקבלים תמיכה מקבוצה של ישראלים, שמממנים להם את הלימודים בפנימייה בקמפלה, בתקווה להעניק להם עתיד טוב יותר.

אנשים שהכרנו קיבלו צו גירוש מיידי אל הלא נודע

כבר שנים שישראל לא יכולה להתעלם מזרם בלתי פוסק של אפריקאים שמגיע אליה מדרום. בין הלאומים השונים בולטים הסודניים מצפון ומדרום, והדארפורים שמגיעים אלינו כפליטים אחרי שנים של לחימה באחד הסכסוכים הארוכים הגדולים והמכוערים שידעה אפריקה בעשורים האחרונים, עם טענות מוצקות על רצח עם וטיהור אתני שמולם עמד העולם ושתק.

ב- 2011 קמה דרום סודן, מדינה שנפרדה מסודן והפכה למדינה בעולם. עם היווצרה החלה מדינת ישראל בהשבה של הפליטים אליה, השבה שהייתה שנויה במחלוקת בלשון המעטה. ד"ר רמי גודוביץ', שהתנדב במשך שנים עם ילדי הפליטים בדרום תל אביב, ועו"ד לאה מילר-פורשטט, שבנה התחבר עם ילד סודני שלמד איתו בכיתה, גילו פתאום שאנשים איתם קשרו קשרי ידידות קיבלו צווי גירוש מיידי אל הלא נודע. למרות ניסיונותיהם לעצור את התהליך, וללא התחשבות הומניטרית במצבם הפרטני הבריאותי או הנפשי של ילדים מסוימים - הם גורשו מכאן.

מתגעגעת לביאליק רוגוזין. ויקטוריה (צילום: יעל שרר)

לדאוג לחבר הכי טוב של הבן שלך

ד"ר גודוביץ' שמר על קשר טלפוני רצוף עם המשפחות. "אחרי תקופה קצרה נתקלתי בדברים שלא היו לי כוחות נפש להתמודד איתם. לפני חודש האנשים האלו הסתובבו לידי ואכלו סנדביץ' בתל אביב והיום הם סובלים מחרפת רעב. אין להם כלום. הם סובלים ממלריה, כולם ללא יוצא מן הכלל, ואי אפשר מול זה לסגור עיניים", הוא אומר. "אנשים מתו. אני אישית מכיר שלושה מקרים - אחד נרצח ושני ילדים מתו ממלריה. גם אישה שהייתה בהריון איבדה ולד".

"לאה (מילר פורשטט) נסעה לשם. המחויבות שלה הייתה לדאוג לוואי, כי הבן שלה היה החבר הכי טוב שלו. היא לא הסכימה להרפות. היא נסעה לג'ובה (עיר הבירה של דרום סודן), רצתה לשלוח ילדים דרום סודניים לפנימיה", מספר ד"ר גודוביץ'. "מערכת החינוך בדרום סודן מדורגת אחרונה בעולם על ידי ארגון החינוך העולמי. היא ואני הבנו שקמפלה זו התשובה. לשלוח את הילדים לאוגנדה זו בסך הכל נסיעה באוטובוס, של שלוש עשרה שעות אמנם, אבל זו הייתה התשובה".

כך הגיעו כארבעים ילדים סודניים דוברי עברית לפנימיית טריניטי בקמפלה בירת אוגנדה, שנחשבת לעיר ההשכלה של מזרח אפריקה, וידועה באוניברסיטה שלה. אנשים רבים מהארצות השכנות, ככל שידם משגת, מגיעים אליה כדי ללמוד בה.

פנימיית טריניטי בקמפלה (צילום: יעל שרר)

טאקי, דוקים ומכתבים מרגשים מהחברים בארץ

הפנימיה\בית ספר "טריניטי" נמצאת באיזור יוקרתי יחסית של קמפלה, מה שאומר כביש עפר משובש ופאר מאחורי שערים גדולים וחומות גבוהות. המקום נקי ומסודר, והצוות מקבל אותנו בכבוד רב ועושה מאמץ למצוא חן ולהשאיר רושם טוב. המנהל, מר מונונורה, מתעקש להראות לנו את השיפור בציונים של הילדים לפני שנראה אותם. כשהוא מדפיס אותם אני מתרגשת. לא מהציונים, אם כי הם טובים ומשתפרים, אלא מכך שבניגוד למקומות רבים שביקרתי בהם במזרח אפריקה, יש בבית הספר הזה מדפסת.

כשאנחנו נפגשים סוף סוף עם הילדים הם לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות ושמחה. הם לא מכירים אותי אישית, כמובן, אבל ההגעה שלי לשם, עם המכתבים שקיבלתי להעביר להם מהארץ, מסמלת בעיניהם את העובדה שלא שכחו אותם ושלמישהו אכפת מהם. חלוקת המכתבים מעוררת התרגשות רבה כל כך שחלק מהילדים נעלמים מאחורי עץ או גל אבנים, ומתייחדים עם המכתב מחבר או חברה לכיתה מישראל או מהחונכים שלהם, ומוחים דמעה. הבנות הקטנות מקבלות במתנה מדבקות של נסיכות, אחרים מקבלים טאקי ודוקים שמתקבלים כאוצר יקר ערך ובצעקות "זה לכולם!" כשמישהו מחזיק את הקופסה לזמן רב מדי. כולם רוצים לקבל מהשוקולד שהבאנו. כשאני שולפת חבילת במבה הגעגועים מציפים אותם והם צווחים בהתרגשות.

מתייחדת עם המכתב מהחברים בישראל (צילום: יעל שרר)

מחלקים שוקולד ומתנות מישראל (צילום: יעל שרר)

יעל שרר מחלקת במבה

"מתגעגע לשוגי ושוקו בשקית ודוריטוס"

"טוב לך פה?" אני שואלת שאלה פשטנית את אלוק בת ה- 15. היא מושכת בכתפיים. "כשהגעתי לישראל ב- 2007 שמו אותנו בבית סוהר. הייתי בת שבע. גרנו שם. אחר כך העבירו אותנו לתל אביב. אחר כך גירשו אותנו", היא אומרת. "אני מתגעגעת להורים שלי ומאוד הייתי רוצה להיות איתם כי כאן החיים לא מסתדרים טוב אבל את יודעת, זה ככה גם שם בדרום סודן".

בית סוהר בגיל 7, אחר כך תל אביב ואז גירוש. אלוק (צילום: יעל שרר)

המורים שלהם מודים שהם מסוגרים ולא מתרועעים עם הילדים האוגנדיים האחרים בפנימיה, ומגבים תמיד זה את זה. הם משוחחים זה עם זה בעברית, מה שמעורר אי נוחות בקרב האחרים, ומסתובבים רק אחד עם השני בהפסקות. "חברתית קשה להם להתחבר" אומר מונונורה, מנהל בית הספר, "הם ילדים קשוחים ולפעמים נוטים להרביץ. הם חיו במלחמה והעבר רודף אותם - הם מציירים רובים. אין להם הורים פה באוגנדה וצריך לעבור איתם תהליך כדי לשנות את ההתנהגות".

רוב הילדים לא מכירים ולא זוכרים מקום אחר חוץ מישראל, ובהשוואה אליה - הפנימיה, טובה ככל שתהיה במושגים אפריקאיים - קשה מאוד עבורם. "איך שאני מתגעגע לשוגי, לשוקו בשקית ולדוריטוס", אומר לי לורו בן העשר. "אני לספגטי", אומרת ג'ויס בת האחת עשרה. "אני לנהריה", אומרת פוני בת השמונה.

מתגעגעים לשוקו בשקית. מימין: לורו, ג'ויס ופוני (צילום: יעל שרר)

הם קובלים בפני גם על המים בברזים שאסור לשתות כי הם עושים שלשולים וכשמתקלחים בהם, הם גורמים לגרד בעור. הקטנים מראים לי את הזרועות והרגליים, הם לא יכולים להתאפק וכל הזמן מתגרדים, גורמים לעצמם לפצעים ששבים ונפתחים. חסרים להם בגדים, תחתונים, גרביים ונעליים. חלקם ביקשו מההורים בג'ובה שישלחו להם ונתקלו בתגובה עצובה: חלק מהדברים אין להשיג בג'ובה וגם אם היה מאיפה - לא היה כסף עבורם.

אני מנסה לעודד ולהסביר ולחזק. מזכירה להם שההורים שלהם מתגעגעים ורוצים שיהיה להם טוב, שהישראלים שמממנים את שהותם היקרה שם מצפים מהם להפיק ממנה את המיטב, מבקשת מהם לשאת את הקשיים בסבלנות בידיעה שמצבם טוב בהרבה משל אחרים. "אבל זה קשה" הם עונים בעצב. "זה קשה יותר קל משל אחרים" אני עונה להם והם צוחקים, מחבקים אותי וממלאים את התיק שלי במכתבים לחברים שלהם בארץ.

  • לחלק מהילדים יש תומך אישי שמממן אותם, לאחרים יש מימון שנאסף מתרומות של כל מיני אנשים. יש ילדים נוספים, שבינתיים עדיין בסודן, ואפשר להתגייס לעזור להם: לבחור לאמץ ילד כתורם אישי או לתרום לכולם באופן כללי. למידע על הפרויקט ששולח ילדים סודניים שחיו בישראל להמשיך את השכלתם בקמפלה אפשר לקרוא בקישור הבא.
תגיות