כשהבן שלי נולד תכננתי להניק אותו בכיף גדול ואהבה. אחרי שניסיתי, הבנתי שזה לא בדיוק כמו שמציירים בסרטונים וכתבות. ניסיתי להניק ושנאתי כל רגע. זה כאב לי, ריח החלב הזכיר לי ריח של זיעה, היה לי חם נורא ובעיקר מעיק. מהר מאד התחלתי לזייף ולהוסיף בין ניסיונות ההנקה העלובים שלי בקבוקי תמ"ל. אבל כולן סביבי הניקו והצליח להן, ואני? לא הייתי מוכנה להודות בכישלון.

עד שיום אחד, בהנקה כואבת במיוחד, כמעט החטפתי לבני בן החודשיים פליק על הלחי הקטנה שלו. היד כבר הייתה מורמת והתקרבה לפנים שלו, אבל אז עצרתי באימה, פרצתי בבכי ואמרתי לעצמי: "זהו! לא מניקה יותר". באותו רגע הרגשתי שאני משתגעת. מאז עברנו להזנה מלאה בתמ"ל והנה, היום אחרי 15 שנה אני יכולה להגיד שזו הייתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי כאימא.

ברור שחטפתי ביקורת, גם שנים אחרי, בכל פעם כשגיליתי לאחרות (ולאחרים) שלא הינקתי, אמרו לי שוויתרתי, שלא דאגתי מספיק לילד שלי, שלא חיזקתי את המערכת החיסונית שלו. "לא הנקת" היה שווה ערך ל-"לא הענקת". את אמא לא מספיק טובה. היו נשים שאפילו אמרו לי שאני אוהבת את הבן שלי פחות בגלל זה. לא שאני נותנת למישהו לפקפק בכישורי האימהות שלי, אבל מודה שזה צרם לי ועדיין צורם.

מרינה קיגל והבן, איתי, במהלך ניסיונות ההנקה המרובים, 2003

מרינה קיגל והבן, איתי, במהלך ניסיונות ההנקה המרובים, 2003

היום בבוקר קמתי לפרסום יעדי משרד הבריאות בתחום ההנקה. היעד שהוצב לשנת 2020 הוא להגיע ל-97% של נשים מניקות. כמו תמיד, סטטיסטיקה חזקה יותר מהפרט וסטיות התקן נזרקות אל השוליים. היעדים הוצבו בעקבות סקר שנעשה בקרב אימהות טריות ולפיו, 93% מהיולדות ניסו להניק. מתוכן 59% הניקו הנקה בלעדית (ללא שימוש בתחליפי חלב) למשך שלושה חודשים ראשונים לחיי התינוק ורק 20% המשיכו להניק הנקה בלעדית עד שמלאה לתינוק חצי שנה. כמעט 55% מנשים דבקו בהנקה משולבת תמ"ל עד חצי שנה וכמעט 30% המשיכו להניק גם אחרי שנה.

בואו נדבר רגע על המספרים – עצם העובדה שעוד לפני הצבת היעדים 93% מהנשים מביעות נכונות ולפחות מנסות להניק מצביעה על כך שהרוב המכריע מודע לחשיבות ההנקה לרך הנולד. אם כך- למה להפוך את זה לקרקס מטורף ולהפעיל עוד יותר לחץ? מרבית הנשים מנסות להניק בכל מקרה וגם מי שלא, מודעת לכך שחלב אם בריא יותר מכל תזונה אחרת, עשתה את השיקולים שלה ובחרה לוותר. אין באמת בורות בישראל בכל הנוגע להנקה. המידע נפוץ ונגיש וברור. אנחנו יודעות, תניחו לנו. איכשהו אני גם בטוחה שהוועדה שהציבה את היעדים במשרד הבריאות מורכבת מגברים מזוקנים בחליפות שמעולם לא ניסו בעצמם להצמיד תינוק לשד שלהם אבל יודעים לזרוק באוויר מספרים שרירותיים בזמן שמערכת הבריאות קורסת.

אבל בואו נניח שזה חשוב להגיע ליעדים של 97% בהנקה, מה קורה אחרי 14 שבועות? רוב היולדות חייבות לחזור לעבודה, כי מה לעשות, במדינת ישראל שמעודדת ילודה יותר מכל, אורך חופשת הלידה הוא אחד הקצרים בעולם. ולא, יוקר המחייה בארץ לא מאפשרים לרוב המשפחות להסתפק בעבודה של בן זוג אחד. אה, יש שעת הנקה שמאפשרת לאישה לעזוב את העבודה שעה אחת קודם בלי פגיעה בשכר? נהדר! נשמע מאד מתחשב.

אולי כדאי שווה להסביר שהנקה זו לא התערטלות בציבור?

אולי שווה להסביר שהנקה זו לא התערטלות בציבור?

בכל פעם כאשר מפורסמת יפיפייה מעלה תמונה מרגשת (ומבוימת מאד) שלה מניקה בסשן צילומים וכותבת כמה חשוב להניק, אנחנו דומעות ולוחצות על כפתור השיתוף, בלי להבין שבעצם כל זה לוחץ לנו על כפתורי הרגש ורגשות האשם. כמובן שהצילום מלווה בראיון מרגש בו מפצירים בנו שוב ושוב – תניקו, זה טוב. תניקו, זה בריא. ברור, אנחנו יודעות. אבל האם יש תנאים שמאפשרים זאת? הרי באותה תדירות מתפרסמים הסיפורים על מניקות שסולקו מבית קפה או קניון כי התיישבו להניק "בפרהסיה". או שעדיף ללכת להניק בשירותים?

אז מצד אחד יש את היעדים המושלמים על הנייר. משכנעים אותנו להשתדל, משכנעים אותנו לנסות בכל מחיר, אבל אף אחד לא דואג במקביל לחופשת לידה ארוכה יותר, לחדרי הנקה נוחים במקומות ציבוריים, לחינוך של הסביבה והסברה שהנקה זו לא התערטלות בציבור.

הנקה היא עוד אחד ממצגי השווא של האימהות, אולי הגדול שבהם. אם את מניקה, את מושלמת. אם לא – את פחות. או אפילו בלתי. הפריים המושלם שיוצרים אותם קובעי היעדים שמקבלים גיבוי תקשורתי, גורם לכך שאימהות טריות שכל כך חיכו להניק את התינוק שייוולד להן מוצאות את עצמן מתמודדות עם משהו שלא ציפו לו- קושי גדול לבצע את מה שלאחרות, כך ראינו בטלוויזיה, בא ממש בקלות. אימהות אחרות שפשוט לא מעוניינות להניק – כל אחת מסיבותיה שלה – נתקלות בביקורת קשה משל התעללו בילדיהן הרכים.

אולי במקום הצבת יעדים הזויים, וועדת משרד הבריאות תיקח יעדים קודם כל על עצמה? אפשר להסביר שההנקה זה דבר חשוב גם בלי לכפות אותה על נשים. גם בלי לגרום לנו להרגיש אשמות מהשנייה הראשונה. ואפשר להתחיל לטפל גם בגורמים אחרים – אורך חופשת לידה, התאמה של מקומות ציבוריים לנשים מניקות. ליצור סביבה אוהדת במקום סביבה עוינת. כן, זה תהליך שרוב הסיכויים שלא תשלימו אותו תוך שנה, אבל הוא יגיע ממקום אמיתי וגם יגיע למקום אמיתי לא פחות. כי ברגע שמפסיקים להתייחס אלינו כאל ציצי מהלך או עדר של פרות, אנחנו קולטות טוב יותר.