אני זוכרת את היום בו הבאנו אותו הביתה.

שנינו היינו בשוק ולא כל כך ידענו מה אנחנו אמורים לעשות מעכשיו. כל הדרך פחדנו שיקרה לו משהו, הוא היה כל כך קטן, כל כך חסר אונים ואנחנו רק רצינו להגיע איתו בשלום מבית החולים, שני הורים טריים ומפוחדים עם תינוק בן שלושה ימים. זאת הייתה הלידה הראשונה שלי, והיא לא הייתה פשוטה בכלל. שלושה ימים שכללו שני זירוזים, צירים בלי אפידורל ו-ואקום אחד נוראי עד שהוא יצא. למרות החששות שהיו לי לפני, התאהבתי בו מהרגע הראשון שראיתי אותו. הוא היה מושלם והוא היה שלי, הבן הבכור והאהוב שלי.

התהליך הארוך הזה השאיר אותי פצועה וכואבת. הרגשתי כאילו הגוף שלי עבר תאונת דרכים אבל לא היה לו זמן להחלים. במקום לשכב ולהתרפא, מתוקף תפקידי כאמא הייתי צריכה, כמתבקש, לטפל בתינוק שלי. רציתי שהכל יהיה מושלם עבורו ושהוא יקבל את התזונה הטובה ביותר כמובן, אז היה לי חשוב להיניק, ויחד עם כל הכאבים שהרגשתי, הגוף המותש שלי בקושי הצליח לייצר חלב ולא הצלחתי להאכיל את הבן שלי כמו שצריך.

כמובן, לא ויתרתי לעצמי, הזמנתי יועצת הנקה, שכרתי משאבה מפלצתית ושתיתי תוספות מסריחות למיניהן שהבטיחו שיגבירו לי את תוצרת החלב. הייתי מתוסכלת אבל בסוף הצלחתי, בקושי. התינוק שלי היה שובב, חייכן ומאוד ערני. במהלך היום הוא בקושי ישן ובלילות הוא התעורר כמה וכמה פעמים לאוכל, החלפות ולפעמים רק כדי להודיע שהוא כאן. מיותר להגיד שחופשת הלידה לא הייתה בכלל כמו שדמיינתי. הרבה אמרו את זה לפניי אבל בכל זאת אציין זאת שוב – 'חופשה' זאת לא המילה המתאימה כדי לתאר את פרק הזמן אחרי לידה.

יותר מהכל היה לי קשה הלבד. אומנם תמיד היינו יחד שנינו, אני והבן הקטן שלי, ואף פעם לא הייתי באמת לבד - אבל בכל זאת הרגשתי לגמרי לבד, בודדה. בעלי חזר לעבוד, וכך גם כמובן אמא שלי ושאר המשפחה. העולם לא עוצר כשאת יולדת תינוק, מסתבר. רוב החברות שלי היו באותה תקופה בלי ילדים וכולן עבדו ובקושי יכלו לדבר במהלך היום ואני הייתי בבית חדש, בעיר שהייתה יחסית מרוחקת מהסביבה הקרובה שלי בלי אף אחד שיחזיק לי את היד ויתמוך.

ניסיתי למלא את הימים שלי, ועשיתי מה שמנוסות ממני המליצו לי - דחפתי את עצמי לצאת מהבית ולא לשקוע בדיכאון הזה שכולן מדברות עליו. נרשמתי לחוגים כמו 'ליווי התפתחותי', טיילתי בגינות ציבוריות כדי להכיר אימהות אחרות והכרחתי את עצמי לשבת בבתי קפה. אבל הלבד הזה לא עבר כי שום דבר לא יכול להיות בכפייה - מעבר לכך שסדר היום של התינוק שלי הכתיב לי את הלו"ז ונאלצתי לבטל דברים שתכננתי שימלאו לי אותו, לא באמת רציתי לעשות אף אחד מהדברים האלה ולא נהניתי מאף אחד מהם.

אומרים שכשילד נולד האינסטינקטים האימהיים נולדים יחד איתו אבל זה בולשיט. אני הרגשתי כמו ילדה מבוהלת שצריכה לגדל תינוק ורק רציתי שהוא יהיה מאושר ובריא וירגיש אהוב. לא רציתי שהילד שלי ירגיש שאני עצובה, הקפדתי שהבית יהיה מלא תמיד באור ובמוזיקה, שמתי לו מידי יום דיסקים עם שירי ילדים (שחזרו בריפיט וכבר לא יכולתי לסבול), וחייכתי בכוח כדי שהוא לא ירגיש לרגע שאמא שלו בודדה ולא תמיד מאושרת. אני הבאתי אותו לעולם ואני צריכה לדאוג שלא יחסר לו כלום ואסור לי להתלונן.

בעלי לא הצליח להבין אותי ואני לא מאשימה אותו. השינויים הקיצוניים שעוברת אישה אחרי לידה לא נקלטים למי שלא חווה את זה. הגוף שמשתנה, המשקל העודף המטריד, ההורמונים שמשגעים, והעובדה הלא נתפסת - שתמיד יש אדם נוסף שצריך לטפל ולדאוג לו בכל זמן נתון, לא משנה מה קורה באותו רגע ואם בכלל יש אפשרות פיזית או נפשית לעשות את זה.

מידי יום נלחמתי והלקיתי את עצמי, ניסיתי להיות אמא מושלמת וכעסתי על כך שאני לא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו שצריך. אם זאת הייתה מישהי אחרת הייתי מחבקת אותה ואומרת לה שמותר לה גם לרחם על עצמה לפעמים, אבל מבחינתי זה היה אסור. אני, שכל כך רציתי ילד, לא קיבלתי את העובדה שקשה לי ושאני עצובה, כעסתי על כך שאני מעיזה להרגיש לבד כשגוש המתיקות המושלם שלי שוכב לידי ומחייך ונלחמתי בתחושות הרעות שהציפו אותי.

לקח לי הרבה זמן להתאפס אבל בסופו של דבר חזרתי לעצמי. התחלתי להבין ולקבל את המציאות החדשה שלי ולמדתי לאהוב אותה. אחרי תקופה מסוימת בעלי ואני עברנו דירה וחזרנו לסביבה המוכרת שלנו – דבר שהקל עליי מאוד. התחלתי לצאת יותר מהבית, לטייל עם התינוק שלי כי באמת רציתי, הכרתי אימהות נוספות שהיו בחופשת לידה כי הייתי פתוחה לזה יותר, ובעיקר נהניתי מהילד שלי כי הרפיתי והפסקתי להילחם בעצמי בכל פעם שתחושות של בדידות ועצב זלגו.

כשילדתי בפעם השנייה דברים נראו אחרת לגמרי. נהניתי מכל רגע, קיבלתי כל התמודדות שניצבה בפניי ואהבתי מהרגע הראשון את הלבד – שלי ושל התינוק החדש שלי. כל זה בעיקר כי שחררתי מעצמי. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד ואני לא יודעת איך תיראה האימהות שלי כשיגיעו התמודדויות נוספות, אני רק יודעת שאימהות היא לא תבנית, כל תחושה היא לגיטימית ואי אפשר להאיץ תהליכים. צריך לתת להם לקרות.