שמי הדר רופא, אני בת 37, נשואה לאלון (44), אמא לשלושה ילדים מקסימים- דולב (5.5), שקד (2) וגפן התינוק. בחופשת הלידה של שקד, מתוך אהבה לציור ותיעוד, עשיתי לו סדרת צילומים על רקעים שציירתי (אפשר להציץ בעמוד האינסטגרם שלי), אחרי פירגונים מצד חברים ומשפחה, החלטתי בשיתוף עם בעלי שאני משנה כיוון - סוף סוף מצאתי את המקום שבו אני יכולה להתבטא מבחינה אומנותית. וכך הפכתי לצלמת.  

הסיפור שלי עם האכלת תינוקות התחיל קצת אחרת, וכצפוי עם לידת התינוק הפרטי שלי. ההיריון של דולב היה היריון מושלם, שהתפתח לפי הספר. הלידה היתה לידת בזק מטורפת והתינוקי יצא מושלם. ההמשך הטבעי מבחינתי היה להניק אותו, ובאמת, עלינו למחלקה, דולב התחבר וינק, ואני הייתי בעננים.

חזרנו הביתה ביום שלישי אחרי הצהריים. בתור אמא חדשה לגמרי מהניילונים, לא ראיתי צורך לקנות פורמולה שתהיה בבית, אני הרי מיניקה. ביום רביעי בבוקר, דולב התעורר בצרחות ובכי, החיתול שלו היה יבש מהלילה, הוא לא הצליח להתחבר ולינוק, הבנתי שמשהו לא בסדר וביקשתי מאלון שירוץ לקנות פורמולה. ורק אז הבנתי שהוא היה רעב. ממש. מסתבר שכל הימים האלו שחשבתי שהוא יונק הוא בעצם לא באמת קיבל את כל מה שהיה צריך.

הזמנתי יועצת הנקה, עברנו לפטמת סיליקון, שאיבות, ובמשך חודש ניסינו להציל את ההנקה תוך כדי שילוב של תמ״ל כי כל המסביב לא הספיק. בסוף החודש הזה הלכתי לפגישת הנקה אצל היועצת, כזו שמגיעות אליה מספר נשים, כולן מיניקות בצוותא. ישבתי שם, ניסיתי לחבר את דולב והוא לא הצליח והיה מתוסכל, ואני הייתי מתוסכלת. קמתי, הנחתי אותו בעגלה, הוצאתי בקבוק, הכנתי לו מנה, ישבתי להאכיל אותו, אמרתי להתראות - והלכתי הביתה עם ילד שבע ועם ההחלטה שדי, סבלנו שנינו מספיק.

ברגע שעברנו לבקבוקים בלבד, התחלתי ליהנות מחופשת הלידה שלי, מהתינוק המשגע שלי ומהזמן שלנו יחד. אבל אז גם התחילו המבטים, ההערות, ואני, בתור אמא חדשה, הצטדקתי בהתחלה עם שלל תירוצים, כמו "בבית הוא מקבל שאוב", "הוא פשוט לא הצליח לינוק" ו"ניסינו הכל". 

השיא היה כשהתיישבתי בקניון על ספסל ליד אמא אחרת להאכיל, אני עם בקבוק והיא מיניקה, ואנשים עברו והסתכלו על שתינו, ולא יכולתי להחליט אם הפרצופים שהם עושים הם עליי, כי אני מאכילה בבקבוק, או עליה, כי היא, רחמנא ליצלן, מיניקה באמצע הקניון. 

מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאלו שעושים חשבון, ובדרך כלל במבט אני יכולה להשבית כל מפר שמחה שהוא, אבל פה, בנקודה הזו, פשוט הרגשתי שאני לא בסדר. עד שהחלטתי שדי. אני בסדר. ואני לא שותקת יותר וגם לא נעלבת יותר. וככה מצאתי את עצמי פותחת קבוצת פייסבוק לאמהות בשם ״תמ״ל זו לא מילה גסה״, שהמטרה שלה היתה לתת בית לגיטימי ולא שיפוטי כלפי אמהות שאינן מניקות. השתדלתי לתמוך בחברות על הבחירות שלהן ולהיות כתף תומכת למי שצריכה. ועדיין, הנושא הזה המשיך לבעור בי על אש קטנה, עד שיום אחד, לפני חודשיים בערך, אמרתי לעצמי "היי, יש לי את הכלים לעשות קצת רעש, אני הולכת להשתמש בהם".

פרסמתי בעמוד העסקי שלי שאני מחפשת אמהות בחופשת לידה לצילומים עם התינוקות שלהן, לצורך פרויקט. הרבה שאלו אותי למה דווקא תינוקות קטנים ולא פעוטות שעדיין יונקים, אבל המחשבה שלי היתה שאמהות טריות הן במצב הכי שביר ורגיש שלהן, וזה מה שרציתי להעביר, אמא חדשה, בחירה של אמא, תינוק קטן והרבה אהבה ביניהם.

היתה היענות נהדרת. לבנות שפנו אליי בפרטי הסברתי את מהות הפרויקט, חלקן חששו שאולי יראו ציצי או פטמה, ובעדינות האופיינית לי אמרתי לכל מי שחששה ״המטרה היא לא מופע ציצי להמונים, אלא להדגיש את הבחירה של האם״. כל אחת בחרה אם להצטלם עם סינר הנקה, טטרה, בקבוק או להסתיר את השד כמה שאפשר עם החולצה, וגם התמונות מדברות בעד עצמן- הרעיון היה להראות שכל אמא בוחרת איך ובמה להאכיל את הילד הפרטי שלה וזה עניינה בלבד.

בשלב הבא, ביקשתי בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה שיכתבו לי משפטים שאמרו לאמהות בהקשר של האכלה, החל מ"יש לך ציצי קטן, איך יש לך מספיק חלב?" ועד "אמא שמאכילה מבקבוק לא מייצרת קשר טוב עם התינוק כמו אמא מיניקה", ועשיתי את החיבור המתבקש בין המשפטים והתמונות. בהתחלה חשבתי לשאול את האמהות שהצטלמו אלו הערות הן קיבלו, אבל רציתי לקבל מהן אנרגיה אחרת, לא של כאב, אלא של אהבה. רציתי שהתמונות יביעו את האהבה הענקית שיש בין אמא לתינוק, ומנגד להתריס עם המשפטים האלו, שעל כל אמא משפיעים אחרת. אפילו פנו אליי בפרטי מספר לא מבוטל של אמהות שסיפרו לי איך משפטים כאלו השביתו אותן וגרמו להן לחשוב על עצמן שהן כישלון, שהן לא מספיק טובות. מספיק רק משפט אחד מאדם זר כדי למוטט אמא שגם ככה מוצפת בהורמונים ומחשבות ותהיות לגבי ההורות שלה.

הפרויקט עלה בעמוד הפייסבוק שלי ועד כה התגובות לפרויקט אדירות: רובן ככולן הן תגובות של הזדהות מוחלטת ורצון לשנות את המצב הקיים. היו גם מספר גברים ששיתפו והגיבו, אבל הרוב המוחלט נשי- זה די הגיוני, לדעתי, כי הפרויקט בעיקר נוגע בנקודות רגישות של אמהות בסיטואציות שנחוות בחופשת לידה. הרי גם אם גבר יצא עם התינוק שלו לטיול ויאכיל אותו בבקבוק, אף אחד לא באמת יתהה למה בקבוק ולא ציצי. לא יצא לי לראות תגובות שיפוטיות וזה מאוד מחמם את הלב - מאות תגובות, ולמעלה מ-1,300 שיתופים וכולם באותו כיוון- די להיכנס לנו להורות, להאכלה, לרחם ולשאר איברים שהם רלוונטיים אך ורק לנו. 

אני ממש מקווה שהפרויקט הזה יזיז משהו בחברה הישראלית- מספיק אדם אחד שיבין שמילים הן כוח ועלולות לעשות נזק, ואני עשיתי את שלי: להעניק ביטחון לאמהות לגבי הבחירות שלהן.

בשורה התחתונה, אחרי שקראנו על הקופסה של התמ״ל ש"חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוקך", יש הרבה מעבר ותמ״ל הוא אוכל לא פחות ממצויין למי שלא מיניקה- וזה לא משנה למה. הבחירה האם להאכיל בחלב אם (בשאיבות או הנקה) או בתמ״ל, הוא של ההורים בלבד ולפעמים רק של האמא, כי האמא היא נושאת הכלים במקרה הזה. החברה צריכה להבין שהערות מטופשות, ולעתים על גבול האכזריות, ממש אינן במקומן.