"דוווווד!!" אני שואגת לעברו בקול, "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאחרי אוכל צריך להרים אותו לפחות רבע שעה?! והטיטול...אוי הטיטול אמרתי לך לפחות 500 פעם לסדר את הצדדים אחרי החלפה כדי שהקקי לא יברח? הנה אתה רואה שוב קקי גב. ותחזיק לו את הראש. ככה לא, לא ככה. ותזוז אל תפסיק לזוז אחרת הוא יבכה ואני אאלץ לבוא ולהציל את המצב כאילו מה כבר ביקשתי? 2 דקות של שקט?! ובחיאת תפסיק כבר להגיד לי שאני מסרסת אותך. מה כבר ביקשתי? אני בסך הכל עוזרת לך, אני הרי יודעת הכי טוב, אני אמא שלו, אני ילדתי אותו אני סחבתי אותו שמונה חודשים בבטן, ובאופן כללי לנשים יש אינטואיציה טובה יותר ואתה? מה אתה מבין בילדים? אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה ממני הרי אני זו שרוב הזמן עם הילד אז הגיוני שאני אדע טוב יותר מה הוא צריך".

לפני חמש שנים נפגשנו, התאהבנו די מהר, והתחתנו שנה וחצי לאחר מכן. הכל בינינו היה מושלם, היינו זוג למופת, כזה שמסתכלים עליו בקנאה, ממש כפפה ליד By The Book. היינו יוצאים לבלות לפחות פעמיים בשבוע ולא חוזרים עד השעות הקטנות. אני הייתי חיית לילה לא קטנה ואתה הית הליצן הבליין. היה כל כך כיף להיות בחברתך. עשינו אהבה בכל מקום ובכל זמן. כל שיחה בינינו הייתה מלאה בגינוני חיבה. כשלא ישנת איתי בלילות, היה לי קשה להירדם אז הייתי מפצירה בך לעזוב את משחקי המחשב ולשכב לידי לפחות עד שאצליח. כשנכנסנו להריון, זאת אומרת, כשאני נכנסתי להריון, השמחה הייתה ענקית זה היה הרגע שחיכיתי לו כל חיי! באתי אליך עם הסטיק שמוכיח שני קווים ברורים, אתה היית באמצע עוד איזה משחק מחשב ארור ולא הראת התרגשות יתרה, זה עיצבן אותי אבל לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה הרי זה הרגע שחיכתי לו כל חיי.

במהלך ההריון התעוררו קשיים. היו לי צירים מוקדמים ומצאתי את עצמי לא פעם מגיעה לאישפוז. לך זה היה קשה, קשה מידי, אז ביקשתי בחיוך שלא תגיע יותר לבקר אותי שם, עשה לי רע לראות את הפנים הנבולות שלך בכל פעם. לאט לאט התעוררה בי ההבנה שאתה כנראה לא תהיה שותף בלידה של הבן שלך. אם אתה לא מסוגל להכיל את האשפוז, איך תכיל את הלידה שמיוחלת להיות טבעית וללא משככים? כששאלתי אם תרצה להיות שם ענית "לא אכפת לי". לא אכפת לך? מה זאת אומרת? מה אתה רק תורם זרע? אני הבאתי את הילד הזה לבד? אם היית אומר 'כן' הייתי שמחה, אם היית אומר 'לא' הייתי שואלת למה, אבל "לא אכפת לי" זה ממש מקומם. אבל נו, מילא, למי היה זמן לדוש בזה? הייתי צריכה לנסות להיות רגועה ושמחה למען העובר שלי. הגיע רגע הלידה ואתה לא היית שם, והאמת? הייתה לידה מדהימה ומדויקת.

שילת אדוארד. צילום עצמי

שילת אדוארד. צילום עצמי

 

ואז הגיע ילד והעולם השתגע! כל הקשיים שהתחילו לצוף בינינו בהריון התפוצצו. חשבתי שאני מגיעה מוכנה לעולם ההורות, חשבתי שאני יודעת איך להרגיע, לעטוף, לקלח ולהאכיל. תמיד הייתה לי תמונה בראש שלי ושלך חובקים ילד עם מבט מאוהב וחיוך רחב. אבל הזמן עבר והדמיון לא הפך למציאות. להפך, אני שקעתי לי בדיכאון ואתה תפסת מרחק. לפני התינוק המילה 'אנחנו' ייצגה אותי ואותך, ועכשיו 'אנחנו' זה אני והילד. ואתה? אתה איזו דמות עמומה שבמקרה נמצאת בפריים. ההתנהלות עם העולל החדש תפסה לי את כל מרחב הנשימה. לא היה לי רגע לעצמי ובודאי לא בשבילך. גינוני החיבה בינינו הפכו לדרישות ודיבורים טכניים. החיבוקים הפכו לדחייה ועל סקס אין בכלל על מה לדבר. אין לילה אין יום. אין בילויים, אין חברים ואין שקט. הרגשתי שקופה ולא מוערכת, הייתי בדיכאון. כך עברו להם ימים שבועות וחודשים, אתה בשלך ואני בשלי. שני אנשים זרים שבמקרה מצאו עצמם גרים יחד תחת אותה קורת גג ובמקרה יש להם ילד משותף, מי בכלל זוכר מה היה שם  קודם, פעם כשהיינו מאוהבים. ועכשיו דבר אחד נשאר לי לבקש, בוא לא ניפול לסטטיסטיקה, בוא נתאמץ להצית מחדש את האש ונשתדל לא להתיייאש, נעבוד קשה וכך יחזרו הימים שניהיה יחד מאושרים, אני אתה והילדים.      

 

שילת אדוארד (28), נשואה לדוד ואמא להלל (בן שנתיים וארבעה חודשים) ושלו (בן חצי שנה).  

סדרת הדוקו "ואז הגיע ילד" (יוצרים: רוני קובן, ליאת לויאן ורון עומר) תשודר בערוץ HOT8 החל מה- 24.02 בשעה 21:00