אני לא אבא מעורב. אני שונא את הביטוי הזה. הוא מעצבן אותי. אני לא אבא מעורב, אני אבא. אני לא עוזר בגידול הילדים, אני מגדל אותם. חלוקת העבודה (אם אפשר בכלל להשתמש בביטוי הזה ביחס לגידול ילדים) ביני ובין טלי אשתי אינה בהכרח שווה, אבל היא שוויונית. היא נגזרת ממציאות חיים ועבודה מסוימים והיא משתנה בהתאם לנסיבות. ישנם שני דברים שלא עשיתי, ואני כנראה לא אעשה לעולם, בגידול הילדים: לא ילדתי (למרות שפה ושם יצא לי לחטוא ולהשתמש בלשון רבים כשדיברתי על הלידות של הילדים) ולא הנקתי. בלידה של אלה (היום בת שנה ו-3), בתי הבכורה, נעדרתי שבוע מהעבודה. הלידה הייתה קיסרית, את רוב השבוע הזה ביליתי בבית החולים, וכשכבר חזרנו הביתה ורק התחלנו להבין איך זה להיות הורים, חזרתי לעבודה. מכיוון שאני אבא (כאמור, לא מעורב, רק אבא) אז הייתי חוזר הביתה בשעות נורמליות ומבלה גם אני זמן איכותי ומהותי עם הייצור החדש שנכנס לחיי. אבל אין ספק שאלו היו שעות מועטות מידי ועייפות מידי.

 

עומר, טלי, אלה ואמיתי שלו. צילום ביתי.

עומר, טלי, אלה ואמיתי שלו. צילום ביתי.

לקראת הלידה של אמיתי, שנולד אך לפני שבועיים, כבר ידעתי יותר להגיד מה אני רוצה. הודעתי מראש למנהל שלי, יותר נכון להגיד "ביקשתי", כי הוא לא באמת היה חייב לאשר, שאני יוצא לשבועיים "חופשת לידה". מכיוון שהתכוננו מראש לאפשרות שגם הלידה הזו תהיה בניתוח קיסרי (מה שאכן היה) היה לי הרבה יותר קל "לשווק" את הרצון שלי להיות בבית עם טלי ועם הרך הנולד בתור צורך - היא תהיה אחרי ניתוח, היא תצטרך עזרה, אסור יהיה לה להרים משקלים כבדים והיא לא תוכל לטפל בילדה הגדולה.  במקום לבוא ולהגיד "אני רוצה" -  'אני רוצה להיות בבית בימים הראשונים אחרי הלידה', 'אני רוצה להיות אבא שמגדל את הילדים שלו באופן שוויוני עם אשתו', 'אני רוצה לעזור לאשתי, להקל עליה אחרי חוויה לא קלה, ולאפשר לה לנוח, להחלים'.

אחרי הלידה של אמיתי לטלי נוצר סיבוך שקשור לאפידורל שגרם לה לכאבים בלתי נסבלים בראש ובעורף. ההנחיה הרפואית הייתה חד-משמעית: לשכב, לקום כמה שפחות, ולפרקי זמן קצרים ביותר. זו לא רק הייתה הנחיה רפואית, אגב, זו גם הייתה מציאות כואבת: אחרי 10 דקות של ישיבה התחילו לטלי כאבים מטורפים. רק תנסו לדמיין איך נראית הנקה בסיטואציה הזו. הצורך שגם אני אקח "חופשת הלידה" ואהיה בבית הפך להכרח. הכל "נפל" עליי. כל מה שלא קשור להנקה היה שלי: גרעפסים, חיתולים, מקלחת, הלבשות, הרדמות, ואלה כמובן. אומנם קיבלנו מלא עזרה מהסבים, הדודים והחברים הקרובים אבל בסוף-בסוף, יש זוג הורים שנשארים לבד עם ילדיהם הקטנים, והם הדמויות העיקריות בחייהם והם אלה שצריכים להיות שם במלוא זמנם.

 

משפחת שלו. צילום ביתי

משפחת שלו. צילום ביתי

לפני כמה ימים לקחתי את אמיתי לטיפת חלב. האחות תהתה איפה האמא. אז הסברתי לה את המצב הרפואי שלה, ושהיא לא כל כך יכולה לבוא. בתוך תוכי חשבתי לעצמי: למה בכלל האמא צריכה לקחת את הילד לטיפת חלב?! למה שהאבא לא ייקח אותו והאמא תנצל את הזמן הזה לנוח קצת, לאכול, להתקלח? כולנו יודעים כמה מועט הזמן עם תינוקות רכים, כמה כל מרווח מנוחה, במיוחד אחרי לידה הוא מצרך נדיר. האחות בטיפת חלב שאלה שאלות: איך היה ההיריון? איך עברה הלידה? מה המשקל בלידה? ומה המשקל בשחרור? קיבל ויטמין K? וחיסון? היא הופתעה לגלות שאת כל התשובות אני יודע. וזה לא שקיבלתי פתק ועליו כל הפרטים. אני פשוט יודע. הייתי שם. הייתי שם בהריון והייתי שם בלידה. ומכיוון שהלידה הייתה בקיסרי, ועוד בהרדמה מלאה, אני הייתי שם בתינוקייה, בבדיקות, במקלחת הראשונה, בהחלפת החיתול הראשונה. עור-לעור ראשון הוא עשה איתי, עם אבא שלו (במיוחד לשם כך הבאתי חולצה מכופתרת, שיהיה יותר נוח ופשוט).

אתמול בערב ישבנו טלי ואני לאכול. אלה ואמיתי ישנו והיה לנו קצת זמן לעצמנו. טלי כבר מתחילה לחזור לעצמה מבחינת הכאבים אז דיברנו על איך זה יהיה כשאני אצטרך לחזור לעבודה. איך תהיה ההתארגנות בבוקר עם שני ילדים ואמא שעדיין מחלימה מניתוח קיסרי וסיבוך. ניסינו לחשוב האם אלה כבר תצליח ללכת לבד מהבית לאוטו, ואם כן האם צריך לקנות לה כבר נעלים אמיתיות. טלי אמרה שמומלץ לחכות חודשיים עד שמתחילים להשתמש בנעליים כדי לבסס את ההליכה. תהיתי מאיפה היא יודעת את פיסת המידע הזו, והיא אמרה "מה זאת אומרת?! מקבוצות הוואטסאפ". יש את קבוצת "המאמות", יש את קבוצת "לה לצ'ה", יש את "אמהות בחופשת לידה", ויש את "מועדון חופשת הלידה" שמארגן הדרכות והרצאות לאימהות.

 

עומר ואלה. צילום ביתי

עומר ואלה. צילום ביתי

 

"היית רוצה להצטרף לאחת הקבוצות?", טלי שאלה. ברמה העקרונית כן, הייתי שמח להיות חלק מקבוצה חברתית של אנשים בני-גילי, שגרים סביבי שחווים חוויות דומות לשלי ויש להם שאלות/תובנות/תהיות/התלבטויות כמו שלי. אבל אין גברים בקבוצה הזאת, וזה גם הגיוני שלא יהיו. לא הייתי אמא בחופשת לידה. בסך הכל, לקחתי כמה ימי חופש מהעבודה. בהגינות, צריך להגיד שזה גם ממש ממש ממש הגיוני שיהיו קבוצות וואטסאפ לנשים בלבד. לא תמיד נוח לדבר על נושאים שקשורים בהריון, לידה והנקה בקבוצה שיש בה גם גברים. אבל זו כנראה לא הסיבה היחידה לכך שאין אבות בקבוצות לאחר לידה. הן פשוט לא פרקטיות לגבינו ואז הן הופכות לקבוצות חופרות.

עברו רק 9 ימים מ"חופשת הלידה" שלי. ביקשתי שבועיים, ואולי אקח עוד יום-יומיים בגלל הסיבוך של טלי. כך או כך, בעוד כמה ימים אחזור לעבודה בלב מאוד מאוד לא שלם. טלי תצטרך עוד כמה שבועות כדי להחלים לגמרי, ובזמן הזה התארגנות הבוקר עם אלה תהיה בעיקר עליי. אני מניח ומקווה שאצליח באופן נקודתי לפתור את הבעיות האישיות שלי ושל משפחתי. מקום העבודה שלי יצטרך להתמודד עם הגעה מאוחרת בחלק מהבקרים והסבים ינסו לתת מענה בבקרים האחרים. אבל זה בהחלט לא הפתרון.
לא נולדתי אבא, למדתי להיות כזה. החיתול הראשון שהחלפתי בחיי היה של אלה, כשהיא הייתה בת בערך שעתיים. האחות בתינוקייה פשוט לימדה אותי איך עושים את זה. בידיים יציבות אך בלב רועד חיתלתי לראשונה תינוקת במשקל 2 קילו וקצת. את הבקבוק הראשון לאלה, בסופו של יום ארוך ומעייף שבמהלכו טלי הותשה מהמלחמה להניק אחרי הניתוח, נתתי אנכי. אני התלהבתי שאלה מסיימת את הבקבוק ממש מהר, אבל כשהיא פלטה עלי הכל הסבתא-מתנדבת בתינוקייה הסבירה לי שלא ככה מאכילים תינוק, שהבקבוק צריך להיות אופקי. חצי שנה הלאה רק אני נתתי בקבוקים, כדי שאלה לא תהיה תלויה בלעדית בהנקה ולטלי תהיה האפשרות קצת לצאת ולהתאוורר.

למדתי להיות אבא, קודם כל כי רציתי ללמוד להיות אחד כזה. אבל גם כי הייתי שם והיה מי שילמד אותי. אחר כך, כשחזרתי לעבודה, מקורות הלימוד האלה פשוט התרחקו ממני, כי לא יכולתי להגיע אליהם. לא יכולתי להגיע להרצאה על שינת תינוקות ועל התפתחות תקינה. מטלי למדתי מתי אלה צריכה להתהפך ומתי אפשר להתחיל טעימות. קראתי ספר, שניים אפילו, אבל יש משהו אחר במפגש אנושי, שאפשר לשאול בו שאלות, להתייעץ, לשמוע חוויות של אנשים אחרים, להבין מה אתה עושה טוב וללמוד איזה טריק שעוזר לאנשים אחרים. הדבר הזה שקוראים לו קהילה, רשת חברתית.

אני לא מאמין שעכשיו גם גברים יקבלו חופשת לידה של 6 חודשים (אגב, אפשר להתווכח האם זהו פרק הזמן הסביר לחופשת לידה לנשים). מצד שני, בתוך עמי אני חי. גברים כמוני שרוצים להיות אבות אינם מצרך נדיר במיוחד. בלידה של אמיתי ממש לא הייתי האבא היחידי שישן ליד אשתו על ספה נפתחת בבית החולים. אבות רבים היו שמחים להיות יותר נוכחים בשבועות הראשונים של ילדיהם, אם רק יתנו להם.

6 שבועות חופשת לידה לאבות. 3 שבועות חובה (!) ובתשלום מלא מביטוח לאומי ו-3 שבועות שאינם חובה ואינם בתשלום, בדומה למבנה חופשת הלידה של נשים. למה 6 שבועות? כי זה פרק הזמן המקביל ל"משכב הלידה" שבמהלכו נשים מחלימות ומבריאות מהלידה. זה גם זמן שיאפשר, למי שירצה, לעשות דברים עם הרך הנולד, ללכת להדרכות והרצאות, לפגוש אבות שבדיוק כמוהו נולדו להם עכשיו ילדים. להתחבר לקהילה ולרשת חברתית, להצטרף לקבוצת וואטסאפ. למה 3 שבועות? כי זה פרק זמן סביר שבו משפחה חדשה (או משפחה שמתחדשת בילד נוסף) תצליח להתארגן על עצמה, לחזור מבית החולים, לייצר שגרת בית ומשפחה. לחזור ליציבות. למה חובה? ככה. כי מי שרוצה להיות אבא צריך את הזמן ללמוד את זה. המציאות שלנו, בחברה, בשוק העבודה, לא בהכרח מאפשרת או מעודדת את הגברים ללמוד להיות אבות. אבל זה מה שצריך. דחיפה קלה קדימה.

אין לי מושג מה העלות הכלכלית של דבר כזה, זה גם לא מעניין אותי. אני בטוח שיש לזה משמעויות כלכליות חיוביות מרחיקות לכת (הגברת השוויון בין גברים ונשים בשוק העבודה, פיתוח שוק מוצרים ושירותים שמיועד לאבות), אבל גם זה פחות מעניין אותי. מעניין אותי שזה נכון, שזה נדרש ושזה רצוי. רצוי שיותר הורים יהיו אבות, לא במובן הכמותי אלא במובן של אבות שהם לא אבות מעורבים, שהם פשוט אבות. רצוי שנהיה שם בשלבים הכל כך ראשוניים וחשובים האלה לילדינו הקטנים.