הייתי בת 39, זה היה ההריון השני שלי. חיכיתי לו הרבה זמן.

הכל עבר על מי מנוחות. הייתי רגועה לאורך ההריון ולא חששתי מכלום.

בשבוע 40 פלוס 4, בערב כבר התחלתי להרגיש שהנה זה מתקרב...

באותו לילה, התינוקת זזה בתוכי ללא הרף, כמו מסמנת לי שהלילה זה קורה, ודי, היא כבר רוצה לצאת לאוויר העולם...

בשלוש בלילה התעוררתי עם ירידת מים.

נסענו לבית החולים.

במיון יולדות עליתי למיטה, האחות הגיעה לעשות לי מוניטור, פרוצדורה שיגרתית, רק כדי לוודא  שהכל בסדר..אבל היא לא  הצליחה למצוא את הדופק.

היא קראה מיד לאחות נוספת וגם היא לא הצליחה למצוא דופק.

הן קראו לרופאה. הרופאה הגיעה תוך שניות ועשתה לי אולטרסאונד.

אני זוכרת אותן מחליפות מבטים, זוכרת את ערן, בן זוגי,  מחזיק לי חזק את היד ואז את אותן מילים שאמרה לי הרופאה,  שאותן לא אשכח לעולם:

"אני מצטערת, אין דופק".

חמוטל גורן צילום גלית יערי

חמוטל גורן צילום גלית יערי

מה זאת אומרת אין דופק? אני באתי ללדת, אני בחודש תשיעי, מה קשור דופק עכשיו?

לא בטוחה שבאמת הבנתי מה קורה.. עם המחשבות האלה שעברו בראשי כבר פינו אותי לחדר צדדי ואמרו לנו להמתין.

אחרי כמה דקות נכנסה אלי שוב הרופאה, נתנה לי זירוז והסבירה לי שעכשיו מחכים ללידה.

כעבור כמה שעות ילדתי, בחדר לידה רגיל לגמרי.. כשברקע, בחדרים הסמוכים, אני שומעת את זעקותיהן של נשים יולדות ואת בכיים של תינוקות שנולדו זה עתה.

בחדר שלי היה שקט והיה נורא נורא עצוב.

התינוקת שלי נולדה ללא קול , עם עיניים עצומות.

היא נולדה מתה.

ביקשתי שיניחו אותה בזרועותיי. אני זוכרת בבירור את תווי פניה. היא הייתה דומה לאחותה הגדולה,  והיא הייתה יפיפייה ושלווה כל כך...

נפרדנו ממנה, ערן ואני, ליטפנו את פניה הקטנות ונשקנו ללחייה.

אחרי יומיים חזרנו הביתה.

בידיים ריקות.

מדממת אחרי לידה, עם שדיים מלאות בחלב, אני בבית שלי ולא מבינה איך אני ממשיכה מפה הלאה.

הסביבה שלי לא ממש ידעה איך להתייחס לזה. מה אומרים לאישה שחזרה הביתה בידיים ריקות? איך מנחמים? מה אומרים לילדה בת שלוש שציפתה מאמא שתחזור עם אחות תינוקת מבית החולים, כמו שהבטיחה? איך מעבירים עכשיו את חופשת הלידה מבלי שיהיה במי לטפל?

אני זוכרת את עצמי באותה תקופה עצובה, בודדה נורא וחסרת אונים אל מול הכאב הנורא הזה שלא מרפה.

טלפון שהגיע אלי כעבור חודש מבית החולים היווה את נקודת המפנה. בטלפון אמרה הפקידה שסיימו לנתח את העובר ומבקשים אישור לפנותו לבית קברות בבית שמש – שם יש קברי אחים ובו מרכזים את גופותיהם של העוברים. אמרתי לה שתמתין ושאחזור אליה. ניסיתי לברר אם יש אופציה לקבור את ביתי בצורה מכובדת, בתוך ארון, בקבר משלה. משהתבשרתי שאכן יש לי את האפשרות, ביקשתי לקבור אותה בבית הקברות ביישוב שלי, סמוך אלי, סמוך לאמא.

 

חמוטל גורן צילום גלית יערי

חמוטל גורן צילום גלית יערי

במקצועי אני מורה לקולנוע ותקשורת ואהבתי הגדולה היא סרטים תיעודיים וכך, בתוך הכאוס הנורא, הבשיל בי הרעיון לעשות סרט, כאן ועכשיו, בלב הסערה. לזה מחכה כל יוצר – לרגע שהסיפור יגיע לידיו. והנה אני ברגע של שיא הדרמה בחיי וזה הסיפור שלי.

את קבורתה של ביתי בבטן האדמה צילמתי וזו למעשה אחת הסצנות הראשונות בסרטי "בעיניים פקוחות", סרט אישי, בגוף ראשון שצילמתי לאורך השנה הראשונה לאחר האבדן. ההתעסקות בצילומים והתיעוד העצמי חיזקו אותי מאוד. הרגשתי שיש לי מה לעשות, שיש משמעות. חפרתי בפצע שלי, נגעתי בו, צילמתי את עצמי ועוד גיבורה שעברה לידה שקטה ממש בסמוך אליי. תיעדתי את שלבי האבל, את הניסיון הנואש להיכנס  שוב להריון, ואת שלבי ההריון הבא..

היום , 3 שנים אחרי שנפרדתי מביתי השנייה בחדר הלידה, אני חובקת סרט חדש- עוצמתי ומלא רגש, בו אני פותחת צוהר אל עולמי ברגעים הכי קשים בחיי וברגעים הכי משמחים – בהם אני יולדת את ביתי השלישית. הסרט שלי "בעיניים פקוחות" הוא המתנה שלי לעולם. הוא כנה וחשוף מאוד, הוא עצוב ומטלטל אך גם שמח ומלא תקווה  - ממש כמו החיים עצמם.

כיום אני מסתובבת עם הסרט ברחבי הארץ ומקרינה אותו בפלטפורמות שונות על מנת להעלות את הנושא הכאוב למודעות, לשבור את קשר השתיקה סביבו ולהביא את סיפורי האישי שחיזק אותי ובנה אותי כאישה כאם וכיוצרת.

***

ליצירת קשר עם חמוטל להרצאות והקרנות של סרטה 'בעיניים פקוחות' צרו קשר hamugoren@gmail.com טל 0522232638