עדי הימלבלוי שברה את קשר השתיקה והגיע הזמן שכולנו נעשה את זה
עדי הימלבלוי הטילה פצצה היום כשחשפה את הסיבה האמיתית מאחורי ביטול צילומי ההלבשה התחתונה שהתחייבה אליהם: היא פשוט לא הצליחה "לחזור לעצמה" חודשיים אחרי הלידה. ליאת מלכא חושבת שהגיע הזמן שכולנו, כולל מיכל הקטנה, בר רפאלי וליהיא גרינר, נודה שזה לא באמת אפשרי
עדי הימלבלוי פרסמה היום פוסט שהסעיר את כל נשות ישראל וגרר תגובת שרשרת. הימלבלוי שיתפה בשיא האומץ בעמוד האינסטגרם שלה שהסיבה שצילומי ההלבשה התחתונה שלה לרשת פמינה התבטלו היא העובדה שלא הצליחה לחזור לעצמה חודשיים אחרי שילדה:
"אז אחרי סופש מלא בשאלות ומבול טלפונים המומים של מה קרה, איך קרה ואיך זה שעוד שבוע את לא בצילומים? הבנתי שאין מנוס מחפירה כיאה לאינסטוש", כתבה הדוגמנית-שחקנית. "אז נכון שהייתי אמורה לצלם קמפיין להלבשה תחתונה בעוד מספר ימים- חודשיים אחרי הלידה. זו הייתה התוכנית. אבל כמו שלנון אמר.. לחיים חיים משל עצמם ומי יכול להתווכח עם לנון. אחרי סיבוכים רפואיים בעקבות הלידה, לא יכולתי להתאמן כמו שרציתי ולחזור לעצמי. מצאתי את עצמי במרדף אחרי הגוף המושלם- במרדף אחרי טשטוש הלידה. לאט לאט הבנתי שאני נמצאת בתוך לופ של אחיזה בתוך גוף מותש. הבנתי גם שאני לא נמצאת לבד במרדף הזה. הנזק האמיתי הוא לא רק הגבול שאנחנו מותחות ומותחות במחשבה שהכל אפשרי כי ככה ראינו במדיות, הנזק הכי גרוע הוא שכבר החברה מסביב מצפה שאישה אחרי לידה תחזור לעשות הכל כאילו כלום לא קרה. רף הציפיות לא אנושי".
הפוסט של הימלבלוי זכה לעשרות אלפי לייקים ומאות תגובות נכון לעכשיו. לאדם מין הישוב זה אולי נראה מובן מאליו ולא דרמטי, אבל השחקנית טלטלה את הביצה וחשפה למעשה את הסוד השמור שמפורסמות ארצנו מנסות לטפח כבר שנים - לא משנה כמה תנסי להיראות מתוקתקת זה קשה עד בלתי אפשרי "לחזור לעצמך" מיד אחרי הלידה. ושלא תטעו, לא רק סלביות נושאות על גבן את האשמה לתדמית הבלתי אפשרית הזאת של אמא סופר- על רזה וחטובה בלי מאמץ. כולנו חטאנו בקשר השתיקה הזה, כשרדפנו אחרי מודל היופי החולני והלא הגיוני הזה, אבל לא היינו מודעות לכך שלא רק שאנחנו מזיקות לעצמנו, אנחנו גם מזיקות אחת לשנייה. במיוחד בגלל זה ובהשראת ההימבלבלוית החלטתי גם אני שהגיע הזמן לספר את סיפור הפוסט לידה שלי.
כל החיים שלי הייתי "רזה", הייתי ילדה מאוד רזה, מתבגרת רזה שעושה דיאטות השמנה (כי גם מתבגרות "רזות" לא אוהבות את הגוף שלהן) ואישה בת 20 וקצת בעלת כוח העל - "לאכול מה שאת רוצה בלי להשמין". מתישהו באמצע שנות העשרים לחיי זה השתנה. הגוף שלי קצת התעגל והפך לנשי יותר, וכמו שאר בני התמותה כבר לא הייתי יכולה לדחוף המבורגרים בשתיים בלילה בלי שזה יורגש. בהתחלה זה הרגיש לי מוזר אבל אהבתי את זה וחיבקתי את השינוי. סוף סוף הייתי יכולה להשאיר מאחוריי את הכינוי רבע עוף.
כשהייתי בהריון עליתי קצת יותר מ-20 קילו. משקל לא מבוטל. אבל הייתי בטוחה שאחזור לעצמי מהר אחרי הלידה. כולן הרי יוצאות מבית החולים עם סקיני ג'ינס ונראות כמו מיליון דולר, סביר להניח שזה יקרה גם לי באופן טבעי, לא? ילדתי ילד במשקל 4 קילו, האור של חיי. הלידה הייתה לא פשוטה, מסתבר שאיפשהו בדרך הרופאים לא חישבו נכון או בדקו נכון והיו צריכים לשלוח אותי לקיסרי. זה לא קרה, מה שכן קרה זה לידה שקצת התעכבה והסתבכה.
View this post on Instagram
את השעות שאחרי הלידה העברתי בעיקר בשוק. התקשיתי לעכל את החוויה שעברתי, הייתי מאוד כואבת ופצועה והתקשיתי לקום מהמיטה. כשהצלחתי להתאושש ולהרים את עצמי הסתכלתי לראשונה על הגוף שלי ובאופן מפתיע הוא לא חזר לעצמו. הבטן הגדולה מההיריון הייתה שם, אומנם קצת יותר קטנה אבל עדיין שם, רחוקה מאוד מלהיות שטוחה. תקראו לזה תמימות או טיפשות אבל איכשהו לא ידעתי שהבטן ההריונית לא נעלמת מיד כשהתינוק יוצא, איכשהו ההצפה של תמונות של דוגמניות ושחקניות יוצאות מבית החולים עם סקיני הוביל אותי לקשר הלוגי המוזר של אישה יולדת – אישה חוזרת לעצמה מיד. ביג מיסטייק, היוג'.
לראשונה בחיי התוודעתי למושג דיאטה. הנקתי וניסיתי לשמור על תזונה מאוזנת ולא הבנתי איך כל כך הרבה נשים אומרות שהנקה מרזה ודווקא אני משמינה. תוסיפו על זה שגם ההנקה עצמה לא הלכה לי בקלות ובנוסף לא הצלחתי לג'נגל בין מיליון דברים ולקלוט איך להיות סופר אמא או בכלל להיות אמא ותקבלו הרגשה די נוראית ותחושה כללית של כישלון.
אני לא מאשימה אף אחד או אחת במה שעברתי, אבל עכשיו אני מבינה שהייתי נתונה ללחצים בלתי אפשריים לחזור לעצמי. אף אחד לא עמד עם סטופר ביד אבל זו ההרגשה הכללית שקיבלתי מכולם. הציפייה הבלתי אפשרית קצת אחרי שילדת לטפל באופן מושלם בתינוק, להיכנס לשגרת אימונים, לרדת במשקל, לצאת עם הבעל, לפזז עם החברות ולחזור לשגרה של ללכת עם ולהרגיש בלי – כולם דוחפים לשם עוד קצת ועוד קצת. וכשאת מוקפת מכל עבר במצגי שווא של נשים שחוזרות לשגרת חיים "נורמלית" את לא מבינה למה את לא יכולה לעשות את זה גם. זה לקח לי שנה עד שהצלחתי לרדת במשקל, לאט לאט עשיתי את זה והגעתי ליעד שהצבתי לעצמי - המשקל שלפני הלידה. לגוף שהיה לי לפני הלידה לא חזרתי - כי זה לא באמת אפשרי. אני לא אומרת שזה לא בסדר לרצות להיראות באופן מסוים, זה בסדר גמור וגם אני עדיין עושה את זה וחיה לפי אידיאלים כאלו ואחרים. מה שלא בסדר זה חוסר היכולת להרפות מהלחץ הזה וחוסר האמפתיה של כל אחת מאיתנו לגוף שלנו.
הגיע הזמן לומר את זה, כבר יותר מעשור אנחנו מוקפות בנשים שדחפו אותנו לקצה היכולת. התרגלנו להסתכל בעיניים כלות על מפורסמות משתתפות בהפקות מוקפדות רגע אחרי שילדו - בר רפאלי חזרה לדגמן פחות מחודש אחרי לידת בתה, אסתי גינסבורג שבה למסלול הדוגמנות כחודש לאחר הלידה, רותם סלע התייצבה לצילומי 'הכוכב הבא' שבועיים אחרי שילדה ומיכל הקטנה הגדילה והשתתפה בהצגת חנוכה כמה ימים אחרי ניתוח קיסרי של תאומים. לא מזמן ליהיא גרינר לקחה את כל הנושא הזה לקצה כשהגיעה עם צירים לצילומי התוכנית שלה ושל נעמה קסרי והתכוונה להגיע לצילומים יומיים אחרי שילדה. ולא, זה לא נורמלי.
שלא יתפרש לא נכון, אנחנו אולי אוהבות לשנוא את כל הנ"ל (ואני אומרת את זה באהבה כמובן) על המודל הבלתי אפשרי שהן מציבות לנו אבל גם הן ואולי במיוחד הן, עוברות מסיכת לחצים אדירה לחזור לעצמן ולתפקד באופן מושלם. סוג של ביצה ותרנגולת. וזה לא ייעלם בקרוב, למרות הפוסט של עדי הימלבלוי. מה נשאר לנו לעשות? להיות מודעות, ולהעלות מודעות ובעיקר לתת לגוף שלנו זמן להירפא. תודה עדי.
React to WordPress