יובל שרף: "לא רציתי להיות בהריון. חיכיתי שמשהו יגאל אותי מהמקום הזה"
במסגרת אירוע ״מדברים להורים״ של אתר און לייף בשיתוף נורופן לילדים עלו 8 הרצאות של 15 דקות כל אחת על הנושאים הכי חשובים שהורים צריכים להכיר. יובל שרף דיברה על הדיכאון שחוותה במהלך ההריון וחשפה איך אודישן הזוי במיוחד שעברה גרם לה להגיע להארה
כשאת עושה ילד את אמורה להיות שמחה, זה לא היה המצב עבורי בהיריון השני שלי. אני הייתי עצובה מאד.
תקופת ההיריון היא תקופה לא קלה לגוף ולנפש. השינויים הפיזיולוגיים וההורמונליים ושינויים בכימיה של המוח גורמים לאחת מכל 5 נשים לחוש תסמינים של חרדה או דיכאון. אצל אחת מכל עשר הריוניות תסמינים אלו מתפתחים לכדי דיכאון או חרדה בהיקף מלא. הידעתן?
אני לא ידעתי שהתופעה הזאת בכלל קיימת עד שחוויתי אותה בעצמי. הייתי במקום כל כך חשוך ובודד ורצתי לפסיכולוגית שלי, נשכבתי על הספה שלה ו"גיג'דרתי" על החיים שלי. אחרי חצי שעה של בכי, היא הסתכלה עליי ואמרה לי "יובי, אני חושבת שיש לך דיכאון בהיריון. אנחנו צריכות לחשוב איך תוקפים את זה ואיך מטפלים בזה". אותה פסיכולוגית מלווה אותי כבר 8 שנים. היא עברה איתי את המשברים הכי גדולים שעברתי בחיים שלי, בכיתי על הספה הזו כל כך הרבה פעמים ומעולם היא לא הזכירה את המילים דיכאון או כדורים.
אני לא ידעתי שאפשר לחוות דיכאון לפני הלידה, ולא סתם שלא ידעתי כבר חוויתי הריון אחד לפני כן והוא היה מדהים. הרגשתי אז כמו אלוהים, חוויתי העצמה נפשית, התעלות רוחנית. לא האמנתי שהיצירה הזו מתחוללת בי. אני זוכרת אפילו איזה רגע אז שנסעתי באופניים בתל אביב עם אוזניות והייתי בשקט שלי ופתאום הכתה בי תובנה לגבי אימהות וקלטתי שזהו, אני לא לבד יותר, שהוא איתי תמיד לעד, טפו, בעזרת השם. אבל לא סתם שזה לא הלחיץ אותי, זה אפילו ריגש אותי וצמרר אותי.
בהיריון הראשון עברתי בשבוע 13 ניתוח אפנדיציט בהרדמה מלאה. אחרי זה הוא גם קצת הוא נזל והייתי מאושפזת שבוע והיה לא נעים. אני מספרת לכם את זה, כי לאורך כל התהליך, לפני ההרדמה ולפני הניתוח, אמרתי אפילו לכל סניטר שבא לתת לי לעשות פיפי בסיר שאני בהיריון ושהם חייבים לשמור על התינוק שלי, שאני לא אוכל לאבד אותו בחיים. אפילו שנייה לפני הניתוח בספירה לאחור של ההרדמה, אמרתי לרופא "תזכור שאני בהיריון". היום עושים היום שלוש חתכים לאפנדיציט, לא כמו פעם, ואני ביקשתי ממנו שינסה לעשות לי שני חתכים כדי שלא יגיע לנקודה שקרובה לרחם.
כשעבר הניתוח הגעתי לחדר ההתאוששות, זה היה רגע מאד מטלטל ובודד. קמתי בחדר לבן עם חלוק בית חולים ולא הבנתי כל כך איפה אני. אני זוכרת שהרמתי את החלוק, ופתאום ראיתי שיש נקודה גם ליד הרחם, והבנתי שחתכו אותו גם שם. באותו רגע נכנסתי לחרדה איומה. התחלתי לבכות שם וצרחתי והתחננתי שיביאו לי אולטרסאונד נייד כי רק רציתי לשמוע דופק ולדעת שהכול בסדר, זה היה פחד מוות מלאבד את ההיריון הזה.
בהיריון השני שלי, רק חיכיתי לניתוח כזה, למכה, לתאונה, לתוצאת מי שפיר לא טובה, למשהו שיגאל אותי מהמקום הזה. כשאני חושבת על זה עכשיו זה נשמע איום ונורא, כאילו, איך אפשר לחשוב דבר כזה? וזה רק מדגיש לי את העיוות הכימי של המוח, וכמה אפל היה לי, וכמה הרגשתי שאני נמצאת בתוך כלא שהוא הגוף שלי. רציתי כל כך לצאת משם ולראות את האור ולא הצלחתי. הייתה לי המון אשמה והלקאה עצמית על עצמי ועל העובר המתוק, שזה בכלל לא קשור אליו, ועל בעלי ועל הילד שלי והמשפחה, וכעסתי.
הייתי אומרת לעצמי 'מה יש לך? את כולה בהיריון, תרימי את התחת שלך, אז יש לך קצת מצבי רוח, אז את קצת עצבנית, מה קרה?', ואלו גם התגובות שקיבלתי מהסביבה, וזאת גם הסיבה שכל כך קשה לאבחן דיכאון בהיריון, בגלל שאנחנו תמיד מאשימים את ההורמונים. זה נורא ברור, יאללה, קצת במצב רוח לא טוב, ביג דיל. אבל לפעמים אין לזה שליטה, ורק אנחנו יודעות מה המצב באמת.
הייתי אומרת לעצמי כל הזמן 'די תגידי תודה, הכול טוב, יש לך משפחה, יש לך בעל, יש לך ילד מקסים, עוד אחד בדרך, כולם בריאים, ברוך השם, יש אנשים שצריכים לעבור 13 הפריות בשביל להיכנס להיריון והנה, לך זה קרה מהר. אז זה לא קרה כמו שרצית, אז לא קיבלת את הבת שרצית, אז זה לא היה בזמן שרצית, אז מה? תגידי תודה'. אבל לא יכולתי.
כל הזמן חשבתי מה הטריגר של הדבר הזה, ואז הבנתי שאני בעצם לא מצליחה להיות האישה הזאת שהייתי בהיריון הקודם. האישה הזאת שהייתה שם ב-200% ושההתמסרות שהמקצוע שאני נמצאת בו דורש ממני לעשות כאישה בהיריון זה התמסרות לוויתורים. כאלו שכולנו צריכות לעשות כנשים, כל אחת מהמקום שלה. מצאתי את עצמי בעצם מאבדת את הזכות הבסיסית שלי לעשות את מה שאני יודעת בעבודה שלי, לשחק, כי איך אני אשחק מישהי שהיא לא בהיריון? זאת אומרת, זה כמו סנדלר עם גבס, איך הוא יכול לעבוד?
בעצם הייתי מובטלת. הייתי צריכה לוותר על שני תפקידים שכבר קיבלתי עוד לפני ההיריון, ולא לעשות אותם כיוון שהם נדחו וכבר הייתי בחודש שישי, אז זה לא התאים. היו עשרות אודישנים שלא יכולתי לעשות כי זה לא התאים. הייתי צריכה לעצור שני פרויקטים שהיו לי בחו"ל והייתי עליהם במגעים מאוד מתקדמים, כי וואלה אני בהיריון, וזה פתאום נהיה כמו מחלה.
כשהייתי בחודש שני הזמינו אותו לעשות אודישן לסדרה מאד מצליחה. אמרו לי שהסדרה מצטלמת במרץ אז אמרתי לעצמי 'מעולה אני כבר אלד עד אז, והנה אולי זה התפקיד שמחכה לי, אולי אני סובלת ככה בשביל התפקיד הזה'. באתי לאודישן והייתי מדהימה ממש. אמרתי אוקי, זהו, זה. ולא שמעתי מהם חודשים. ואז לקראת תחילת חודש שמיני, קיבלתי עוד מתנה מעניינת בהיריון, סימפיזיוליזיס - התרחבות האגן, דילול הסחוס בין העצמות, תופעה שגורמת לכך שמרגישים כל חיכוך. לא יכולתי ללכת חודש. זה דרש ממני להפסיק לעשות ספורט, שזה גם מה שהציל אותי בתקופה הזו וגרם לי להרגיש שאני עדיין אני.
בקיצור, הייתי באמצע חודש שמיני ופתאום קיבלתי איזה סמס מאחד היוצרים של הסדרה, באמת מישהו מאד מוערך בתעשייה שלנו, ואני מצטטת "אני הולך ממש להתבאס עלייך שאת בהיריון עכשיו, למרות שאני שמח בשבילך". אחלה. כמו שחקנית נואשת ומובטלת ישר כתבתי לו למה? מה קרה?' אז הוא אמר לי 'לא, את פשוט היית ממש מעולה באודישן, אבל את לא יכולה לעשות את זה, כי את בהיריון'. ואז אמרתי לו 'רגע, זה במרץ, לא? אני יולדת בתחילת פברואר'. שקר. התאריך המשוער שלי היה ב- 26 לפברואר, אבל מה לא עושים בשביל תפקיד אם לא לידה מוקדמת?
ואז הוא אמר לי, 'די, אני לא מאמין, אז טוב, תבואי למצ'ינג'. זה בעצם השלב האחרון לפני שסוגרים תפקיד, שם בעצם בוחנים שני שחקנים האם הם מתאימים בכימיה ביניהם. הגעתי למצ'ינג מדדה ליטרלי בחודש שמיני, מרגישה כמו פילה. והייתי צריכה לעשות סצנה מאד אינטימית עם השחקן שהיה אמור לככב לצידי. מצאתי את עצמי במשך כמה דקות מסבירה שם איזה סופר וומן אני, איך אני הולכת ללדת ושבועיים אחרי הלידה להיות על הסט, שאני מתחילה את הדיאטה מעכשיו, שאני לומדת את הטקסטים עכשיו ושאני הולכת לעשות את זה, כי מי יכול עליי?
ופתאום יצאתי משם, ואמרתי 'מה עשית? מה זה היה האלימות הזאת לעצמך, כל שמונת החודשים האחרונים? למה את לא קשובה לעצמך?' מצאתי את עצמי מעוותת את עצמי בסיטואציה למה שהם רצו שאני אגיד, או שאני אהיה, או שאני חשבתי שזה מה שאני רוצה להיות. לא באמת רציתי להיות על סט שבועיים אחרי לידה.
יש שאלה מעצבנת שכולם נוהגים לשאול שחקניות והיא 'מה את עושה עכשיו'. במשך כל ההריון כששאלו אותי מה אני עושה, הייתי מתבלבלת והרגשתי לא בסדר. ופתאום אחרי האודישן הזה הכתה בי ההבנה שלא הייתי צריכה להרגיש חוסר נעימות, הייתי בהיריון פלוס ילד. במשך המון זמן לא הייתי מסוגלת להגיד את המשפט הזה, ופתאום כשיצאתי מהאודישן הזה אמרתי "זה מה שאני עושה. אני מגדלת בתוכי ילד, ואתם?" וברגע אחד פתאום הכול התבהר והקשבתי לעצמי וריפיתי את עצמי.
אני מספרת את זה בגלל שאני רוצה להעביר מסר. משבר זה מתנה, אחרי שעברתי את מה שעברתי, אני בן אדם אחר. והיום אני מודה על זה שעברתי את התקופה הזאת כי גם בזכותה אני פה. התהום הזאת זו הזדמנות שלנו לפגוש את עצמנו במקומות אחרים ולראות בעצמנו דברים שלא ידענו שקיימים בנו. לי באופן אישי זה גרם להבין שאני לא מוכנה להיות תלויה בהיריון, או בשחקן, או בזכיין, או במישהו שייתן לי עבודה או לא ייתן לי עבודה. אני לוקחת אחריות על החיים שלי. וזה פתח בי את היצירה ואת הכתיבה, והיום אני עובדת על שני מיזמים חדשים.
אם צריך עזרה, זה לא בושה. ואם אתן מרגישות דברים שהם לא פוליטיקלי קורקט להרגיש, זה בסדר. וכל מי שאומר שלא, טועה. הדבר הכי חשוב שקרה, זה שקיבלתי מתנה אדירה בשבוע 39 פלוס 3, ילדתי בלידה טבעית תוך חצי שעה, השפרצתי אותו, ליטרלי, את לוקה המדהים שלא סתם נקרא ככה. משמעות השם 'לוקה' זה אור והוא באמת לי את האור. וזכיתי בו.