הדבר המטלטל ביותר שעברתי בחיי הוא ללא ספק לידתי כאמא. כשאנחנו יולדות, אנחנו נוטות להתמקד באופן טבעי בתפקיד שלנו בטיפול בתינוק החדש ובמענה לצרכיו אך בתוך כל הדבר המטורף הזה שנקרא הבאת חיים לעולם, עומדת אישה שגם היא נולדה מחדש, ובהרבה מובנים חייה לא יהיו יותר לעולם אותו דבר.

לא סתם המון נשים מרגישות בתוכן תחושת שבר, גדולה או קטנה, על משהו יקר שאבד. כשהתינוק נולד והטיפול בו הוא אינטנסיבי מאוד מצטיירת תמונה די עגומה. כשכל יציאה הופכת למסורבלת את מתחילה אולי להרגיש שלא תהיה עוד ספונטניות, שלא יהיו נסיעות לבד באוטו בלי זה שבוכה בסל-קל, ושלא תעלי עוד במדרגות הנעות בקניון. מי בכלל ידע שעם תינוק צריך לחפש מעלית ונגישות בכל מקום? שלא לדבר על הגוף שעכשיו כאוב ונראה קצת אחרת. לאט לאט את מרגישה לבד. החברים והמשפחה שהגיעו בשבועות הראשונים ועטפו חזרו לשגרת חייהם ואת נשארת קצת מנותקת, יושבת במעין יקום מקביל שבו נראה לך שכולם חיים את חייהם ורק את תקועה ושותקת.

אחרי לידת בתי השנייה, חוויתי משבר גדול מאוד. תחושת האובדן הייתה כל כך גדולה שלא היה בכלל אוויר סביבי שיכול היה לעזור לי לנשום. התחילה לכרסם אותי מבפנים תחושה נוראית שחיי כפי שחייתי אותם נגמרו ואני פשוט לא מסוגלת ולא יודעת כיצד לחיות את חיי החדשים. לא יכולתי להתמודד שוב פעם עם המחסור בשינה ועם תחושת התלות של התינוקת 24/7. לא היה לי רגע לנשום, לחשוב, לעבד, לאהוב את עצמי, לאהוב אותה כמו שרציתי, ולהיות שוב אמא בשביל הבן הבכור שלי ( 1.9) שהיה תינוק בעצמו. ובעיקר לא הייתה לי בכלל אפשרות להסתכל על המציאות בצורה רציונלית.

בתוך כל הטירוף, הדבר שהיה לי הכי קשה וכבד הוא תחושת הבושה. הרגשתי כאילו אכזבתי את החברה, את המשפחה ואת עצמי. והרגשתי שאני לא יכולה לספר לאף אחד או אחת מסביבי את הקולות האלה שדיברו מתוכי ושברו אותי יום אחרי יום, כי אם אספר יתגלה הסוד הנורא הזה - שאני מרגישה שהתפקיד הזה גדול עליי, ואני לא באמת יודעת מה לעשות, ואיך לחיות, ואם אני רוצה את זה בכלל. זכור לי במיוחד אותו ערב שבו נסעתי לבד באוטו והתפללתי שמשהו יקרה ומישהו פשוט יחליט במקומי. אולי יקרה לי איזה חסד ואוטו ויתנגש בי ממול או שאולי הרכב יסטה מעצמו ויגאל אותי. למזלי זה לא קרה, ולמזלי שני האנשים הקרובים אליי ביותר שמו לב שהגבול בין קושי הגיוני וסביר שכל אם בשבועות הראשונים לאחר הלידה חווה - עבר. והם אלה שהצילו אותי והכריחו אותי לקבל טיפול.

נעמה פולק וילדיה

נעמה פולק וילדיה

במהלך הטיפול פגשתי נשים מדהימות ועצובות, כל אחת שונה לגמרי עם סיפור שונה לגמרי, אבל הטקסטים שחזרו על עצמם אצל כל אחת מאיתנו היו די דומים. כולנו חווינו תחושת אבל ואובדן. לטיפול בקבוצה יש עוצמה אדירה בכלל וגם במקרה הזה בפרט, מכיוון שתחושת ההקלה שליוותה אותי כבר מהתחלה נבעה מעצם העובדה שאני לא לבד.

ראיתי עוד נשים סביבי, חלקן אימהות מנוסות ממני, חלקן מבוגרות ממני ולאף אחת מהן "לא היה ביטוח". לא משנה אם כבר עברת לידות בעבר, לא משנה מצבך הכלכלי או המשפחתי, לא משנה ההיסטוריה הרפואית שלך או מהלך ההיריון - כולן נמצאות בסיכון להישבר תחת התחושות האלו. כל התחושות הללו גם אינן קשורות לתינוק החדש - לא משנה אם הוא ראשון, שני או רביעי במשפחה או אם הוא רגוע או בכיין. הן שלנו בלבד, וכולנו מרגישות אותו דבר. כולן מרגישות לבד.

בקבוצת הטיפול למדתי שמותר להגיד ולספר הכל, ומתוך כך אפשר לצמוח. בכל כך הרבה מובנים אני היום אומרת שהדיכאון הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. למדתי להיעזר, למדתי להגיד שקשה לי, למדתי להגיד שלא הכל מושלם וראיתי שהעולם לא נחרב לאחר מכן. העומס הבלתי נסבל של הצורך להיות הכי טובה כל הזמן ולהגיע למודל מושלם פשוט שבר אותי, ובעיקר לנוכח העובדה שזה לא ניתן להשגה. זה לא באמת קיים. כשמנסים כל הזמן להשיג משהו שהוא לא אפשרי לנו אנחנו גוזרים על עצמנו סבל ותסכול יום- יומיים.

כשהפסקתי לנסות והתחלתי פשוט לחיות את חיי כמו שהם, התחלתי להחלים. לאט לאט שיתפתי אנשים נוספים בחיי בתקופה שאני עוברת, וגיליתי סביבי אנשים מדהימים שלא מצמצו לרגע והיו שם בשבילי יותר מכפי שתיארתי בכלל, והיו גם כאלה שלא וזה גם נהדר. זה נהדר כי זכיתי בהזדמנות לחיות את חיי מחדש בצורה מפוכחת שבה אני בוחרת מי ראוי לי ומי לא. זכיתי בהזדמנות להתחיל מחדש, לבחור אילו דברים גורמים לי לחיות טוב יותר ורק אותם להשאיר. למדתי לעשות צעדים ראשונים בתוך עולם שחדש לי לגמרי, וזה העולם שבו אני מרגישה הכי נוח שהרגשתי אי פעם, אני מרגישה שמותר לי להיות אני, גם אם האני הזה הוא עכשיו לא משהו.

היום אני יודעת שכל כך הרבה סבל היה יכול להימנע ממני ויכול להימנע ממש עכשיו בכל רגע נתון לאלפי נשים סביבנו שמרגישות נורא עם התחושות שלהן, ומפחדות לדבר מתוך בושה ופחד להישאר לבד. לנו כחברה יש אחריות אחד כלפי השני, אחריות לעודד, לעזור, לתת כתף ולא לגרום אחד לשני סבל מיותר. מודעות לעול הכבד שאנחנו סוחבות על עצמנו להיות כל הזמן מאושרות עם מה שיש לנו אפילו כשאנחנו לא מרגישות כך יכול להציל נשים מעצמן, יכול להציל אלפי זוגות שלא שורדים את התקופה הזאת וילדים שגדלים בצל תחושת אובדן וסבל.

נעמה פולק ובתה הקטנה

נעמה פולק ובתה הקטנה

כל הנשים חוות תחושות קשות לאחר הלידה, בעוצמה כזאת או אחרת. כולן חוות קשיים, בצורה כזאת או אחרת וזה דבר טבעי. גם אימהות שחוות קושי יותר מאחרות ומוגדרות עפ"י הלקסיקון הרפואי בדיכאון לאחר לידה הן קודם כל נשים, בני אדם, שחוו חיים לפני הלידה והיריון, והשינויים שהן עברו והתקופה שעוברת עליהן קשה להן מאוד וזה הכל. באופן אבסורדי, דווקא כשהן חוות את התקופה הקשה ביותר הן מוצאות את עצמן לבד, מודרות ומבוישות. דווקא כאן, במקום שבו כמעט כל אישה דורכת, יש תחושה של טאבו נוראי ומחיר חברתי שרוב הנשים פשוט לא מוכנות לשלם.

כולנו יודעים לתמוך ולעזור לאנשים סביבנו שחולים במחלה כזאת או אחרת או נמצאים בתקופת קושי. אנחנו יודעים לחבק ולעטוף אותם, לסייע להם ולרגע אחד לא חושבים להאשים אותם בדבר הזה או לנטוש אותם בשעת מצוקה. לא ראיתי הרבה מקרים בהם אנחנו נוטשים את אלה שחלו בסרטן למרות שעישנו תקופה ארוכה או את אלו ששוכבים מגובסים אחרי שנסעו מהר והתרסקו עם אופניים חשמליים.

אז אולי נגיד את זה פעם אחת יותר מידי - נשים שחוות דיכאון לאחר לידה לא בחרו את זה. זה לא אומר שהן לא אוהבות את התינוק או שהן פחות מסורות, שהן מפונקות או עצלניות, שהן בכייניות או סתם מוזרות. זה לא אומר שהן עכשיו לא אותו בן אדם כפי שהכרתם אותן, והכי חשוב- זה לא אומר שהן אימהות פחות טובות. זאת מחלה כמו כל מחלה אחרת, והיא קורת לנו בגוף בלי שזימנו אותה או התכוונו אליה.

עידוד מודעות לדיכאון אחרי לידה הוא משימת חיי, ואני נתרמת כל יום לנסות ולעזור לעוד אישה להרגיש שהיא לא לבד, שזה בסדר והיא לא אשמה. היא לא צריכה להתבייש, היא פשוט צריכה לקבל את המצב ולרצות לעזור לעצמה. יש סביבנו המון נשים כל הזמן, ויש לנו אפשרות לקבל אותן כפי שהן, לחבק ולעודד אותן שהן חזקות ויכולות לעבור את זה. שאנחנו שם בשבילן. זה מציל חיים, זה מציל משפחות וזה לא כואב וזה אפילו לא כל כך קשה. אישה לאחר לידה לא צריכה שתגידו לה מה אתם עשיתם או שתציעו לה פתרונות. היא צריכה לדעת שהיא בסביבה תומכת. רובן פשוט צריכות שתשאלו אותן "מה היית רוצה שיקרה?" או הכי חשוב - "איך אני יכול לעזור לך?".

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת