כל מה שלא מספרים לכם על החיים שאחרי הלידה
"קצת אחרי הלידה הבנתי שהחיים זה לא מה שמכרו לי ומישהו חייב To blow the lid off this story בהקשר של הסתרה, שתיקה, מבוכה והמון המון רגשות אשמה. אם אציל אם עברייה אחת בישראל, עשיתי את שלי"
ספרה החדש של קרן בויקו, המו"לית של הוצאת מרקם, "ההכנה הכֵּנָה ללידה, כולל מונולוגים מרגשים בכנותם של נשים על הלידה הראשונה והתקופה שאחריה. הפרק השני בספר מאגד מידע ממיטב המומחיות על תקופה מאתגרת זו. הקטע הבא נכתב על ידי סיון הוק, בת 38, אמא לליאן בת השנתיים וחצי:
תוך חודשיים מהרגע שאמרתי איי דו נכנסתי להיריון. היריון רגיל, נטול סיבוכים, עם הורמונים בשליטה, התרגשות וחרדות, והמון, אבל המון, שעות מסך שבהן אני מלקטת כל פיסת מידע אפשרית שיכולה לעזור לי להתכונן למסע הזה שנקרא לידה. באתי עם אנרגיות חיוביות ומלאת אופטימיות. הדבר היחידי ששכחתי להתכונן אליו היה היום שאחרי...
למה חשוב לספר חוויות מהסוג הזה? בעיניי זו שליחות. אם הצלתי אם עברייה אחת בישראל, עשיתי את עבודתי נאמנה. קצת אחרי הלידה הבנתי שהחיים זה לא מה שמכרו לי ומישהו חייב To blow the lid off this story בהקשר של הסתרה, שתיקה, מבוכה והמון המון רגשות אשמה.
אז נתחיל מהסוף - ההורות שלי כיום לא דומה בשום צורה להורות הראשונית שחוויתי, ומהמקום היותר נינוח הזה אני מרגישה שאפשר להתחיל בהפקת לקחים, לעתיד שלי ולעתיד של נשים רבות שנקלעות לסיטואציה הזו של להיות אימא טרייה. משפט המפתח פה הוא - למה לא ידעתי את זה קודם? למה לא סיפרו לי? מה הקטע הזה בלשתוק? למה לנפנף חוויה כל כך אקוטית במשפט של נו מה זה משנה, כולן עוברות את זה בסוף ושורדות כדי לספר? מה, אנחנו בפיפטיז? יש לנו היום אופציות וזכויות שלא היו לאימהות שלנו, ועוד עם כל הטכנולוגיה של היום, לא יעלה על הדעת שנשחזר את אותה הורות ראשונית כפי שהייתה בדורות הקודמים בכל הקשור בקושי.
כמעט כל יום למשך איזה חודש, זה הזמן שלקח לי לצאת מהשוק ולהבין שוואו עובר עליי משהו רציני ואני לא קצת בבלוז אלא אני בזעם רצחני, אני מסתכלת מהחלון על העוברים והשבים כאילו אני בנווה תרצה והדמעות לא מפסיקות לזלוג. והפחד – שוב הפחד המשתק של להיות לבד, לא לדעת מה אני עושה לעזאזל, איפה הספר הוראות? ולמה כל דקה שבעלי מאחר להגיע מרגישה לי כמו שעה? שעה שבה אני מתכננת את הגירושין שלנו לפרטי פרטים?
אז ניסיתי שיהיה בסדר ולא ממש אכלתי, התקלחתי או ישנתי איזו תקופה. כל יום צילמתי את הילדה וניסיתי שיהיו חוויות טובות, להתקרב אליה, להבין אותה, ובאמת ליהנות מהתקופה הזו שלא תחזור. אז למה באמת ציפיתי אחרי הכול?
קודם כל ציפיתי לאיזו תחושת אושר וחיבור עילאי כזה, משהו שלא יוריד לי את החיוך מהפנים מהרגע שאני קמה ועד שאלך לישון, כאשר בפועל, אין פה שום סיפוק אמיתי מהעניין, לפי מה שאני רואה, מה אני מקבלת פה בתמורה בעצם? בכי בלתי פוסק שגורם לך להתעוות בשנייה שהוא מתחיל. אף אחד לא סיפר לי שתינוקות עובדים בשיטת האלימינציה: פוסלים גורם גורם, עד שמגיעים לזה שמפסיק את הבכי. זה מחזיק בערך שבוע שבו את בטוחה שפיצחת את האטום או משהו והנה את מבינה כבר לגמרי מה הוא רוצה. אז לא. כי אחרי שבוע הוא משתנה וגדל והצרכים שוב משתנים ועליהם נוסף קושי חדש ואת שוב מוצאת את עצמך מובהלת לדוקטור גוגל לחפש מה עובר על הילדה למען השם? היא בטוח הילדה היחידה ביקום שצורחת ככה שעות ושום דבר לא מרגיע אותה, אין, זהו, זה מקולקל וצריך לעשות חדש. אז כן, חיים משבוע לשבוע שבו את ישנה יום כן יום לא היום לא.
לא ציפיתי לכל כך הרבה חרדה, תסכול, חוסר שינה והלוואי שמישהו היה אומר לי שבעוד שבוע מה שזה לא יהיה יעבור, ואז יגיע אתגר חדש להתמודד איתו. האתגר הכי גדול שלי היה הבדידות. לא ידעתי כמה לבד אפשר להרגיש עם עוד יצור אנושי. היא לא בדיוק ענתה לי כשדיברתי אליה, ובעלי, טוב, הזוגיות חטפה מכה אנושה מאוד והתקשורת הפכה לתחלופת נהמות.
הבכי שלה צמרר אותי, לא הבנתי איך בכלל אפשר לשאת את זה יום שלם וזה עשה אותי עצבנית ממש. היום אני כבר די אדישה, אבל לאימא טרייה בכי של תינוק זה כמו ציפורניים על לוח. כל מה שרציתי זה שמישהו יהיה איתי.
לא בחלתי כבר באדם עצמו כמו בעובדה שהוא יכול לשמש לי משענת כלשהי והוא יודע לחבר שתי מילים יחד. הרגשתי כמו כלב שמחכה שהבעלים שלו יחזרו הביתה כדי שיוכלו לשחק יחד. אני זוכרת שהסתכלתי מהחלון וראיתי אנשים הולכים ברחוב וחשבתי לעצמי שלא יצאתי כבר חודש מהבית ושהגיע הזמן, יש חיים בחוץ, הילדה כבר בת חודש למען השם. אחרי התארגנות אינסופית, יציאה גאה ועשר דקות בחוץ, קיבלתי התקף חרדה שבו אני רצה חזרה הביתה עם העגלה מזיעה ובוכה בהיסטריה כי דמיינתי שהילדה התבשלה בעגלה. ואז זה עבר לי. הבנתי שכנראה נשארתי יותר מדי זמן בבית וזה כנראה מה שקורה לאנשים אחרי שהם יוצאים מהכלא.
החרדה עולה בי שוב ואני עוצרת וחושבת, לא עוד, לנצח זה לא יקרה לי שוב אני יודעת היום מה צריך לעשות ואיך להתכונן.
תדברי, תוציאי, שתפי, זה לא איזה קמפיין לנשים שסובלות מדיכאון לאחר לידה שכל מה שניתן לעשות זה לשתף מישהו והופ זה נעלם. צריך פה עבודה ועבודה דורשת כלים מאד ספציפיים וייחודיים על מנת להקל על המצב ואפילו להכחיד אותו כליל ולעשות אותך אימא מאושרת, או לפחות שפויה. להרגיש אבודה, חלשה, עייפה ומתוסכלת מלהיות אימא חדשה לא צריך להיות נושא למבוכה או להסתרה.
החוזק שלנו כנשים הוא לצלוח מצבים כאלו ולשרוד כדי לספר. אני לא רואה חוזק בלחייך לעולם ולהגיד לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע כדי שלהם יהיה נוח או כדי להרגיע את תחושת האשם שלהם על שלא עזרו מספיק. אין חוזק בלשאת את הכאב והפחד לבד ואחר כך להתפוצץ כאחרונת הטרוריסטיות בהתקף פסיכוטי. החוזק הוא בלהרגיש את הכול ולהתמודד. לשתף ולבקש עזרה זה שיא החוזק בעיני, להודות שאני בבעיה ולסמוך על היקום שישלח לי כלים – לפני שיהיה מאוחר מדי.
כמו שאומרים בצה“ל פקודות אלו נכתבו בדם.
***
לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא
React to WordPress
