אם יש תמונה אחת שתיצרב אצלי מהתקופה הזאת, ונקלטה במצלמה שלנו, זאת תמונתה של ריף הקטנה, שהגיחה לעולם דקה קודם מבטן אמה, והושיטה יד זעירה למסכה שעל פני אמה, ליעד, כאילו מבקשת למשוך אותה ולהסיר אותה.

זה היה רגע כל כך אינסטינקטיבי שסימל את מה שאיבדנו בחודשים האחרונים - מגע אנושי.

הצורך הבסיסי שכולנו זקוקים לו, הפך תוך ימים לאויב הכי גדול. בהתחלה זה מוזר, ומלאכותי, וכפוי, ואחר כך החרדה מכתיבה הימנעות, וזאת הופכת לטבע שני ומחלחלת הכי קרוב שאפשר.

לידה צילום מיה איידן

רגע הלידה צילום מיה איידן

תשעה חודשים אחורה, כשהפס הלך והתכהה על מקלון בדיקת ההיריון של ליעד, ג׳ני ונטלי לא הייתה עוד קורונה בעולם, זאת אומרת היה נגיף מסתורי שהשתולל בסין, אבל שמחת ההיריון טשטשה את הבשורות שעתידות להגיע משם בתוך כמה ימים ולשנות את מהלך החיים.

חודשי ההיריון עברו עליהן מאז בטלטלה רגשית וברכבת הרים מתוחזקת בכל התסריטים המופרכים. על החששות הרגילים של הריוניות טיפוסיות, התווסף פחד אמיתי מווירוס שעד לרגע הלידה וגם אחריה ממשיך להיות איום שקוף שמשפיע על הכול. 

הקורונה בזמן הריון הייתה בעבורן לא רק צל מלווה של חרדה מתמדת מהדבקות, אלא גם מחסום אמיתי לרצון הטבעי לחלוק את השמחה הזאת עם אחרים. כל אדם מעבר למשפחה הגרעינית חשוד מיד כמדביק פוטנציאלי, כל יציאה מהבית מלווה בחששות וכל מפגש משאיר סימני שאלה ימים אחר כך..

גם הביקור אצל הרופאים נעשה חשדני וקפדני, בדיקות בקופת החולים מצטמצמות למינימום ההכרחי ובריאות העובר ובריאותן שלהן נמצאת במאזן אימה מתמיד מול הפחד להיחשף ולהדבק.

ככל שהחודשים חלפו ומועד הלידה התקרב כך גם החששות הפכו מוחשיים יותר: איך תיראה הלידה, האם מסוכן להיות בבית החולים, מה יהיה עם העובר, האם הצוות בריא, ועוד גשם של שאלות כמו טיפות נוקדניות שמציפות מכל כיוון.  

בסדרת הכתבות שתשודר השבוע במהדורה הגענו הכי קרוב שאפשר ללידה בעת קורונה עם ליעד ואסף, ג'ני ואסף, ונטלי ואמנון, כדי להבין איך הקורונה השפיעה על הרגע שבו הצורך הכי בסיסי במגע פוגש את יצר ההישרדות – חדר הלידה. הצטרפנו לרגעים האינטימיים והפרטיים האלה כדי ללכוד ולתעד את הרגעים המרגשים שבהם הקורונה מכתיבה את התנאים אבל בסוף הטבע מנצח.

הכותבת הינה כתבת לענייני רווחה בחדשות 13. סדרת הכתבות תשודר החל מהערב ראשון עד שלישי ברשת 13.