מרחוק אי אפשר לראות מורכבות. ככה בנוי המוח שלנו: מחפש לנו קיצורי דרך, מחבר מילה אחת או סיפור אחד או איזו כתבה ומגבש עמדה שטחית. מותר לה להיות שטחית כשהיא מרחוק. לא על כל נושא אפשר או צריך לעשות דוקטורט. מרחוק, רוב הפמיניסטיות מתנגדות לפונדקאות. זה מובן. הסלוגן המוביל שלהן הוא "נשים מוחלשות". או "ניצול".

ב-2013, מרב מיכאלי דיברה מרחוק. גם מרחוק העמדה שלה הייתה יחסית מורכבת, אבל לא מורכבת מספיק בשביל להיות בעד תהליכי פונדקאות.

שמונה שנים עברו מאז. בשנים האלו קרו כל מיני דברים: עוד ועוד פונדקאיות חזקות, מרשימות ואלטרואיסטיות הציגו את הצד היפה בתהליך, פרופיל הנשים שמגיעות השתנה לטובה, ומרב מיכאלי החליטה להיות אמא.

מרב מיכאלי וליאור שליין עם בנם אורי. צילום מהרשתות החברתיות

טיפולי פוריות הם דרך חתחתים, מלאה השתוקקות ושברונות לב, רכבת הרים של מתח ותקווה. מרכבת ההרים הרגשית הזו דברים נראים אחרת. הפונדקאות הפכה להיות עבור מיכאלי אופציה. אני בטוחה שלא רק בגלל המקום הרגשי והצורך שלה - בגלל ההתקרבות.

מקרוב אפשר לראות את פני הפונדקאות ואת פני הפונדקאית, את האישה ששמחה על ההזדמנות להפוך אישה אחרת לאם. את הסולידריות, את השותפות. מקרוב, כשמפרקים, קל לראות שפונדקאות היא לא יותר מיחסים בין בני אדם - בין זוג לבין אישה.

כדי שיהיה בפונדקאות "ניצול", חייב להיות צד מנצל. אני יכולה להעיד על עצמי שבני הזוג המיועדים שלי התייחסו אליי כמו למלאך מושיע, הביעו את תודתם והערכתם שוב ושוב, ואם רצו משהו מעבר למה שסוכם מראש, הם ביקשו זאת בזהירות ובנכונות לקבל גם סירוב. כך נוהגים רוב ההורים המיועדים, ובטוחה שכך נהגו מירב וליאור. בארץ, מלבד הזוג והפונדקאית, לא חייבת להיות מעורבות של גורמים נוספים. אם יש סוכנות או ליווי, הרי שתפקידם הוא רק להקל ולהיטיב עוד יותר את התהליך.

שלומית ראונר והזוג שלמענו הרתה וילדה. צילום: אביגיל פיפרנו-באר

ומה לגבי טענת "הנשים המוחלשות"? אני עצמי בתחילת הדרך הצטערתי לראות שיש נשים שמגיעות בגלל צורך כלכלי (גם אם לא מצוקה קשה – מדובר בתהליך של שנים, לא כזה שיסייע למי שנושים דופקים על דלתה). כאשר הגעתי לריאיון שלי במשרד הבריאות, הייתה איתי בחורה צעירה יחסית, אם חד הורית. כשחיכינו שתינו בחוץ היא אמרה לי מיד שהגיעה בשביל הכסף והתכווצה לי הבטן. לפני שנפרדנו הזמנתי אותה לקהילת הפונדקאיות בוואטצאפ.

השאלות הראשונות שלה היו בענייני כספים: "מתי אקבל את הכסף", "כמה מגיע לי", אבל לאט לאט הטון השתנה. היא צילמה פרחים שקיבלה, סיפרה על החיבוקים והאהבה, כתבה כמה הזוג חשוב לה וכמה היא רוצה להצליח להרות עבורם. היא ילדה חודש אחריי ואני זוכרת את ההודעה שלה אז – "זה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, אני מרגישה שנתתי לזוג כל כך הרבה, הם כל כך אוהבים אותי, החלטנו לשמור על קשר גם בהמשך". התמונה ששלחה מחדר הלידה גרמה לי לבכות בהתרגשות. נתקלתי בעוד סיפורים כאלו ושיניתי גם אני את דעתי: ראיתי שהתהליך יכול להיות מלא אור והעצמה לפונדקאית מכל רקע.

עם זאת, להערכתי ומהכרותי, רוב הפונדקאיות בארץ מגיעות קודם כל ובעיקר ממניעים אלטרואיסטיים. הכסף שניתן לפונדקאית הוא מתבקש בתהליך שמערב קושי פיזי ורגשי, שדורש זמן והתגייסות משפחתית. הכסף הזה הוא פיצוי, לא שכר ולא סחר. היחסים בין הזוג לפונדקאית הם יחסים אישיים, כמעט משפחתיים, ולא יחסים עסקיים.

ועם כל האור הזה, אמרתי מורכבות, ואכן יש כזו, ולא רק בגלל שקיימות חוות פונדקאיות בהודו. יש מורכבות גם בחלק מהתהליכים בארץ, ומניחה שבארה"ב באופן דומה. הזוג עלול להתייחס בזלזול או בהחפצה אל הפונדקאית, הסוכנות יכולה להתנהל כמו פס ייצור. בארץ יש רגולציה קפדנית שנותנת גב לפונדקאיות, אך לא תמיד זה מספיק. לכן גם אנחנו כקהילה מנסות ללוות, לחלוק, לייעץ ולהדליק נורות אדומות אם צריך.

תמיד כנראה יהיה מיעוט של תהליכים שייגמרו בתחושה פחות נעימה בין הצדדים. זו לא סיבה לשפוך את התינוקות עם המים: זו סיבה לחזק את הפונדקאות המיטיבה. זו היתה מטרתנו בהקמת קבוצת הפייסבוק  פונדקאות - הקבוצה הפתוחה שבה פעילות פונדקאיות, הורים מיועדים וכל מי שמעוניין להעמיק את הבנתו בתהליך. ביקשנו לנהל שיח שמעצים את השותפות והכבוד, לחשוב יחד על סוגיות מורכבות כמו קשר ארוך טווח, קריטריונים לפונדקאות וחילוקי דעות, ולהזמין שיתופים אישיים. על הדרך הצלחנו ליצור כמה שידוכים בין הורים מיועדים ופונדקאיות (עוד מבררות כמה גן עדן מקבלים על שידוכים כאלו.)

מירב וליאור הם דוגמא לפונדקאות מיטיבה: בהודעה שכתבה מרב, היא ציינה את קלסי הפונדקאית כשותפה. זה לא מובן מאליו לתת מקום לאשה נוספת ברגע הכי משפחתי שלכם. זה לא מובן מאליו לשנות את דעתך בתחום טעון כל כך, כשאת נושאת את דגל הפמיניזם. אבל חכי חכי מרב: שום דבר מזה לא קשה כמו אוגוסט עם ילדים!

מאחלת לכם אושר ונחת, ולקלסי הרבה בריאות.