לפני כחודשיים קבע בית הדין האזורי לעבודה, שגם במצב בו עובדת מבקשת להיות מעורבת ולעבוד בזמן שמירת הריון או חופשת לידה, אסור לאפשר או לדרוש ממנה לעבוד בתקופות אלה מאחר והדבר יהווה הפרה של חוק עבודת נשים. האיסור הוא מוחלט ולא נתון לשיקול דעתו של מי מהצדדים, ולכן זיכה אותה בפיצוי של 25,000 ₪.

6 שנים עבדה אותה עובדת בחברה וקודמה לתפקיד מנהלת חטיבת מכירות במחלקת העסקית. לטענתה, לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות, התבקשה לעבוד מהבית, לשמור על קשר עם הלקוחות ולהמשיך לתת להם מענה, לצאת לפגישות ולהגיע למשרד לטפל בעניינים שונים. לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד על מנת לשמור על תפקידה וכדי שיהיה לה מקום לחזור אליו לאחר חופשת הלידה. כמובן, מהלך בלתי חוקי בעליל.

המעסיקה מנגד טענה שהעובדת לא נדרשה לעבוד או להגיע לעבודה בתקופות אלה, אלא שהיא זו שביקשה להיות מעורבת משום שרצתה להיות בעניינים ולשמור על קשר. בין השתיים שרר קשר ידידותי ועקב מערכת היחסים הקרובה נעזרה בה המעסיקה מידי פעם "וממש מעט. רק כדי לסגור קצוות", בלי צורך בנוכחותה ובאופן נקודתי בלבד.

כל זה לא עניין את בית הדין. יחסים טובים, "סגירת קצוות", מי יזמה ולמה - לא רלוונטי ולא מעניין. חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

התכלית ברורה - המחוקק רצה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות מהעבודה, בלי לחצים שייכנסו לחייה וגם זיכה אותה בדמי לידה עבור תקופה זו (שהתארכה עם השנים) כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן להמוני (!) נשים האיסור הגורף מתאים. הפרקטיקה אגב לא ממש סרה למרות האיסור, והמון חברות נוהגות כמו זו שלעיל - נותנות משימות לעובדות 'כאילו בקטנה', ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

אבל אני שואלת - חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (המאוד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. 'דברים' רוצה לומר - נשים התקדמו. הן התפקחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2022 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם פיפי קקי, סטריליזציה, הנקה, עגלה, מנשא, בוסטר, ג'ימבורי ויתר מושגים שנשכחים אחרי כמה שנים (לקח לי זמן להיזכר). מה עם נשים שבאמת רוצות להיות בקשר עם מקום העבודה, ומבלי להתעכב על דרג ומשרה של עובדת זוטרה או מנהלת בכירה. מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות גם לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה, וגם לא לוותר על חופשת הלידה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה עמוק בעולם העבודה אני אומרת מניסיון - יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק ומבחירה מודעת, בלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה - הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמאלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון לא ביטול. להשאיר את האיסור הגורף אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים בכפוף להסכמה הדדית. מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה בקונסטלציה כלשהי, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק. העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה. ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה, ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול. כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים כי בישראל 2022 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

*הכותבת היא עורכת דין, מומחית לדיני עבודה וזכויות נשים.

*** אם הסיטואציה הזו מוכרת לך, מרגישה שמכריחים אותך לעבוד או שלא לעבוד או אם חוויתן התעמרות בעבודה, ואם אתן רוצות לשתף בכך, אנחנו מזמינות אתכן לקבוצת הפייסבוק שהקמנו, הנקראית "סיסטרס - מקום בטוח לספר", שם תוכלי למצוא מרחב שיתוף שהוא כתף מחבקת, בו כולן נשים, בדיוק כמוך, ותוכלי להתייעץ, לספר ולשתף, ללא שיפוט.***