בנובמבר 2012 עברנו לגור יחד ובמאי האחרון היא שלחה לי תמונה של שני קווים על מקל. העולם כפי שהכרתי אותו הגיע לקיצו. וכפי שקורה בטרגדיות המשובחות ביותר, כשהמלכודת ננעלת יש רגע של זיכוך. קתרזיס. הגיבור הראשי רואה לפתע את כל הקשרים שפיספס, את דרכיו הנסתרות של הגורל שאין להימלט ממנו, את מלוא הסכלות של ההיבריס ואת הפתטיות של ניסיונותיו להימלט ולשלוט בחייו. אדיפוס ניקר את שתי עיניו. קסנדרה עמדה על חורבות טרויה. אני זכיתי להצצה באמת מוחלטת שחירבה לי סופית את ההנאה ממין.

אני לא מדבר על הסקס הנפלא שהיה לנו ושירד באסלה יחד עם הקאות הטרימסטר הראשון, הסקס שנצטרך לקושש כגנבים כמו כל זוג הורים מעכשיו עד שיפסיק לעמוד לי. עם מות הזוגיות כבר השלמתי מזמן. כפרות. מה שהושמד עבורי לגמרי הוא הניתוק המלאכותי בין מין ובין ה?תרבות. כל חיוך מפתה, כל ציצים מאושרים וזקופים שקורצים לי ברחוב, ואני רואה את החיתולים והקקי שבקצה תרשים הזרימה.

-----

כלום לא נותר מהמסתורין הנשי כשאתה נהיה אבא. כוס זה דבר שעפים ממנו תינוקות ואז תופרים אותו, לא רק עיר מקלט חמימה ומייחלת. ציצים צריך למרוח בלנולין, לנקז מתוכם את גודש החלב ולחבר אליהם משאבה מטרטרת, יקרה כמשכורת חודשית - שמונה מאות שקל! הם כבר מזמן לא חוף מבטחים להניח עליו כף יד אוהבת או מוח עייף. רומנטיקה מעוררת בי צחוק מריר. שירי אהבה נראים לי כמו לעג לרש.

(עמוס בר, השבוע ה-43, מתוך בלייזר)

חודש שמיני הגיע והלך. אחרי שמשבוע 24 ואילך כל גז חולף ושריר תפוס הכניסו אותי לחרדות מפני לידה מוקדמת, כשהגיע החודש השמיני הייתי כבר מתורגלת לגוף עצום המימדים שנוצר מסביבי ולתופעות הלוואי שלו. לידה מוקדמת כבר לא הפחידה אותי, ואת עובדת הלידה שמחכה לי אחרי הסיבוב הספקתי לשכוח או להדחיק. החיים הפכו לרשימת מטלות שצריך להספיק לפני תאריך היעד, ואחריו נפער חור שחור בתודעה. לסיים את הכתבה על אמנות הרחוב, להכניס תיקונים בגליון הקרוב, לראיין את ההוא ולתמלל את הראיון עם ההיא, טרודה וכבדה ומודאגת ממה שיקרה בהעדרי מהעבודה, כשאני נמצאת במימד המקביל הזה שנקרא חופשת לידה.

עוד באון לייף:

הכסאות שסודרו כל כך יפה בקורס ההכנה ללידה באיכילוב היו לעג לרש עבור התחת ההריוני והמסורבל שלי. משענות ידיים מעץ וקרוב לאפס תמיכה לגב שלי, שכל כך נזקק לנחמה מרופדת בסוף עוד יום עבודה שצלחתי בקושי. מהר מאד גיליתי שאין שום סיבה להשען אחורה, ומשענות הידיים האיתנות הצדיקו את קיומן כשישבתי בקצה הכסא שלי במשך שעתיים וחצי כל שבוע.

המיילדת הוציאה את בובת התינוק ואת מודל עצמות האגן, מנותק מגוף. אפילו במצב האידיאלי הזה- בובה קטנה ואגן שיכול להסתובב 360 מעלות במרחב- נדרשה עבודה מצד המדריכה כדי להעביר את הראש הקטן בין הספינות- הנקודה הצרה ביותר באגן. עוד ועוד שקופיות הדגימו נשים סטואיות שמקפצות על כדור ומוציאות ראשים מנקבים קטנים באופן בלתי אפשרי, ואני התקשיתי לנשום.

הסיור בחדרי הלידה הזכיר לי סיור של קבוצת פרות במשחטה. מבעד לדלתות סגורות נשמעו אנקות כאב, ומדי פעם עברה אישה ענקית וחצי מעולפת באלונקה. "פעם היינו אומרות מזל טוב", אמרה המדריכה, "אבל... אני מעדיפה לא לומר כלום. אי אפשר לדעת מה בדיוק קרה לה שם ואיך זה נגמר."  הדבר היחיד שהיה מפחיד יותר ממשקל התינוקות בחדר הלידה- ההוכחה החד משמעית שיש לך ילד ואת אמא- זו האופציה השניה.

בחדרי הלידה של "ליס" תלויות תמונות טבע עצומות בגודלן, ממש מול מיטת היולדת. בסיור היתה בחדר תמונה של עץ בשלכת, ואני חשבתי לעצמי שאני אדע בדיוק כמה עלים יש לעץ הזה עד שהכל יגמר. בחדר הלידה שלי היתה דווקא תמונה של חורשה מלאת פרחים שנשארו לא ספורים. אישה אחת נכנסת, שניים יוצאים- נס הבריאה הבלתי נתפס שעומד בפתח המימד המקביל- אמהות.

יום שישי, שבוע 38. יש צירים, אבל אני החלטתי שאין. עמוס וההורים שלו מתזמנים בעליצות את ההפרש בין ההתכווצויות שלי, ואני ממלמלת בחיוך שיש עוד זמן, שטויות, אני לא יולדת. אני אלד אחר כך, בשבוע 41 אולי. יש לי דברים לעשות, אין לי זמן ללידה.

ביום שבת נשענתי על הקיר בבית הקפה האהוב עלי ושיטחתי את הגב התחתון הלוך ושוב כנגד הגבס. "מה פתאום, אני לא יולדת, אלו סתם צירונים," אמרתי למלצרית ששאלה, בעליצות, אם זהו זה. ערימת חומרי המחקר המצולמים נשפכה בעירבוביה על השולחן, ואני הייתי משוכנעת שלא תהיה שום לידה לפני שאני אסיים לעבור עליהם. שום לידה. התחזרות אחרונה על שוקולד והביתה, לישון. אז מה אם יש צירים כל 5 דקות- התיק לחדר הלידה לא קרוב בכלל ללהיות ארוז ומחר יש לי דברים לעשות בעבודה.

 

הדרך הלא נכונה להיות בהריון

 

כל מי שאי פעם צפתה בסיטקום אמריקאי יודעת יש דרך נכונה ודרך לא נכונה להיות בהריון. יש מראה הריון נכון ותקין שלא סתם נחשב מושך, מצליח ואסתטי, אלא סקסי ממש. לא כמו שלי

לטור המלא של מאיה קוי

 

גם נהג המונית שהסיע אותנו לאיכילוב לפנות בוקר שאל אם להלחץ על הריפוד שלו. בעליצות, כמובן שבעליצות. למה כולם כל כך עליצים, לעזאזל? אני רק הולכת להבדק, כי אמא שלי לחצה עלי, ואני הולכת משם ישר לעבודה. אני לא מוכנה לזה, אני לא מוכנה, ותפסיקו לשאול עם החיוך המטומטם הזה על השפתיים והעליצות הארורה שלכם. שאר היום עבר מהר מאד- חדר לידה, חוקן, בכי על כדור, בכי על מיטה, בכי במקלחת ושוב בכי על מיטה. סוף סוף הגיע איש האפידורל, מבוגר, מקריח ומוצק. תיכף ומיד התברר שזה לא סתם מרדים, זה מרדים שמתעקש להיות מצחיק- והו, איזה קהל שבוי יש לו- נשים בלידה שרק מייחלות שהכאב הזה יגמר, ומהנהנות בנימוס מאומץ לכל בדיחת קרש גסה שהוא זורק עליהן. ולא, הוא לא ידקור אותך בלי שתהנהני- הוא יתעכב ויוודא שהבנת את הבדיחה, ואם את לא הבנת אותה- תמיד אפשר לפנות לבן הזוג ולהריץ דאחקות. אין זמן יותר טוב לאחוות גברים מלידה שלא מתקדמת.

הרדמה, פיטוצין, ומה שמרגיש כמו דחף עז ומפוצץ מוח לעשות קקי. לא נעים לי, אז אני מבקשת שיביאו לי איזה סיר לילה או משהו. זה התינוק, אומרת המיילדת, אלו צירי לחץ. כבר עדיף קקי.

עוד גל של כאב עמום ופתאום שפריץ עצום עם בקיעת מי השפיר. אם הייתן שואלות אותי אז, כנראה שהייתי אומרת שזה הדבר הכי מצחיק שחוויתי בחיים, אבל באחורי הראש עברה אז המחשבה שזהו, לעבודה אני כבר לא אלך היום. עברתי את הסף שמפריד בין העולם שהכרתי עד עכשיו, לעולם המקביל והלא נודע הזה. זה כבר הפסיק להיות יום נחמד בחדר מואר בבית חולים, עם פיצוחים ופירות יבשים ובדיחות קרש, והפך למשהו רציני. הם כיבו את האורות, או לפחות ככה נראה לי. זהו, שואוטיים, כולם מתמקדים באטרקציה העיקרית- הראש שמבקיע את דרכו בתעלת הלידה, דרך הכוס האומלל שלי.

בחוץ יושבים ההורים של עמוס ואמא שלי, ואני עוד מנסה לצרוח בצורה יחסית מנומסת שאני רוצה למות ותהרגו אותי בבקשה, כי אני לא רוצה לצרוח בטווח שמיעתם שנקרע לי הדגדגן.  שלוש דחיפות והיא בחוץ. אף פחוס ולבן, מעוטר בכתמים אדומים, עיניים ענקיות, חמש שערות כהות ומדובללות. "תכירי, זו הבת שלך", אומרת המיילדת, ואני לא נושמת. איזה רופא שעובר מתנדב לצלם כמה תמונות ואני מזדעזעת ממה שנראה כמו סנטר כפול בתמונות. אני שמנה. נולדה לי בת, היא מסתכלת עלי בעיניי חייזר תכולות ועצומות, ואני חושבת על זה שאני שמנה. אני גם לא נושמת, ובוכה, ומעולפת מכאבים ובאקסטזה מוחלטת, אבל מה שחשוב זה שאני שמנה.

אני חולצת שד מחלוק בית החולים, כמו שהראו לנו בהכנה ללידה. זהו, זה הפסיק להיות הציצי שלי והפך לציצי שלה, לשד, לנחלת הציבור שיכול לקפוץ לי- הילדה שלי רעבה. בכמה תנועות מאולתרות הצלחתי להצמיד את הפה הזעיר שלה על הפטמה שלי והיא התחילה לנסות לשאוב משהו משדיים ריקים, בתוליים. גם אז, כמו שעשיתי בכל פעם שהיא בכתה באותו שבוע ראשון, התחלתי כל אינטראקציה איתה ב"סליחה". סליחה שאני לא מיומנת, סליחה שהוגרלה לך כזו אמא שלומיאלית, סליחה שאני לא יודעת איך להחזיק אותך, איך להאכיל אותך ואיך להלביש אותך בפיג'מות הילודים הארורות בתינוקיה. ניסיתי לחקות את האופן בו האחיות מלבישות ומפשיטות את הילודים במהירות הבזק- משחילות, הופכות, מרימות ומסדרות את החבילה הקטנה ואחוזת ההלם ששכבה להם על שולחן ההחתלה- אבל לא הצלחתי להתקדם מעבר למכנסיים ופרצתי בבכי חסר אונים.

השאננות שלי לגבי ההנקה הלכה והתחלפה ביאוש כשהפטמות שלי התחילו לדמם והילדה סירבה להתחבר אליהן. תוך כמה שעות איברי ההאכלה הללו הפכו לאבנים קשות וכבדות מול תינוקת אדומה וצורחת. כשהגענו סוף סוף הביתה ההפקעה של הגוף שלי הפכה מושלמת כשחמותי דה פקטו ניסתה לסחוט את הציצים האומללים שלי עם מטלית חמה. באותם שבועיים ראשונים ביליתי את רוב זמני חשופת חזה, עם אורחים שהולכים ובאים ותינוקת שנרדמת ביאוש מורעב ליד הציצי, אחרי שהתנוחה שלימדה אותי יועצת ההנקה נכשלה בפעם המי יודע כמה וכל פטמות הסיליקון והעזרים השונים החליקו ונפלו.

וכמה שרציתי שתינק. כל החיים שלי התרכזו סביב הפה הקטן והורוד של התינוקת שלי. כל התחברות לוותה בחששות ובלחץ אדיר, במיוחד כשהאורחים באו והלכו, וכל אחד קפץ עם בקבוק הסימילאק בשלוף, מוכן להאכיל את התינוקת המורעבת שלי ולחלץ אותה מידי האמא הלא יוצלחית שלה. כל יום ניסיתי עוד קצת, כל יום צברתי עוד קצת עוינות ועוד קצת בושה על העוינות הזו. למה היא לא רוצה לינוק ממני? זו ההשפלה האולטימטיבית- ילדתי יצור ששונא אותי. היא מעדיפה את סינתוז החלב  הפושר שניתן לה מידיו הבוטחות של עמוס מאשר את הכרבול החם איתי.  היא מרגישה את הפחדים שלי, היא יודעת, בארבעה וחצי תאי המוח שלה, שאני לא מסוגלת להיות אמא, בטח שלא שלה, ועושה את שלה כדי לנתק את עצמה מתלות בי.

כל יום שהתחיל עוד לפני הזריחה נפתח בסימן השאלה הקבוע- תיקח, או לא תיקח. כל ארבעת הגפיים הזעירים שלה נאבקו ליד השד, וכשהיא כן התחברה לא יכולתי שלא לפלוט זעקת כאב. את הכאב צריך להחביא, שלא תרגיש. גם את חוסר הביטחון צריך להחביא, ואת האגו רצוי לקבור בחצר ולגרור מעליו משהו כבד, שלא יחפור את דרכו החוצה ויפריע. אלמלא הסיוט שהיה ההנקה דווקא הייתי נהנית נורא עם החציל המצווח הקטן. לילוד יש מתג הפעלה אחד, צורך כמעט בודד- לאכול. הוא אוכל ונרדם, אוכל ומחרבן. לא צריך לנחש אותו או לשדל אותו להרגע, הוא רוצה רק דבר אחד, וכל שאר הזמן יכול להיות מוקדש להחלמה. כלומר, אם ההנקה מסתדרת. ואם החלב שופע. אחרת רוב היום והלילה נראה כמו ישיבה אחת ארוכה, עם תינוק שנע בקשת בין שד אחד למשנהו, עם עצירה באמצע לגרעפס, כמו שלימדו הסבתות, כמו שרואים בסרטים, כמו שלא יוצא אף פעם. הבקבוק ליווה אותי כצל, כאיום מתמיד. כל מה שרציתי זה להניק, לפנות עשרות, מאות, אלפי חיתולים רטובים ביום שמוכיחים שאני יכולה, שאת הצורך הזה אני מסוגלת לספק. הסימילאק רדף אותי בסיוטים, והספיק רק תחילתו של סינון על פורמולה או בקבוק כדי שאני אצלול לתהום נבחנית ואומללה. אחרי שעה של בכי רעב מילימטרים מפטמה דולפת, עשרות הרמות להרגעה ומיליוני טפיחות עצבניות בין שכמות החתלתול הזועם הייתי מוותרת, כאילו הוציאו ממני את כל האוויר, ונותנת לאחרים לקחת אותה. כל האנרגיה שנבנתה בסשני ההאכלה המתישים הללו היתה אז מתרוקנת אל הכלום, בחזרה אל הספה, ויחד איתה גם אני הייתי קורסת בעצב ומביטה בחרדה באופן בו התינוקת שלי גומעת את החרא התעשייתי הזה, בשקיקה.

היה גם בכי, לפחות פעמיים ביום. לא בגלל התפרים שהפריעו לי לשבת על כל סוג של מושב ואסלה, לא בגלל העייפות המזדחלת וגם לא בגלל השדיים הכואבים. הוא היה מגיע בהפתעה, מזדחל במעלה מערכת העצבים ומשתק את הגפיים. זה היה מגיע כששכבתי לנוח לבד במיטה, זה היה מגיע כשלקחו לי את הילדה מהידיים אחרי שעות של נסיונות הנקה, זה היה מגיע באמצע המקלחת התלת שבועית, ובכל פעם הייתי קורסת כאילו ששוב הרדימו לי את פלג הגוף התחתון ובוכה, כמו תינוקת. בדיוק כמו תינוקת, בחוסר אונים מוחלט ומושלם, בלי סיבה ובלי תחושת עצמי עם הסברים לוגים. המנטרה הקבועה היתה "בייבי בלוז"- שבועיים וזה עובר, שבועיים ואני מתאזנת. שבועיים בהם מותר לי לבכות, להתאבל, שבועיים בהם לבכי מותר להגיע בלי אזהרה ולסחוף אותי לחלוטין ביבבות ארוכות וגבוהות.

הם כל כך שמחו בלידה. כולם הכירו את התינוקת לראשונה, החזיקו אותה, התוודעו לדבר החדש הזה שהגיע לעולם ושאת נוכחותו ניתן היה רק לנחש עד כה. אני התאבלתי. חתיכה ממני יצאה אל העולם הקר והמרושע הזה, עולם שהרבה לפני שירצה לנצל אותה ולהרע לה, יגרום לה להצטננויות וכאבים וללילות חסרי שינה. היא היתה כל כך בטוחה ברחם שלי, סוד קטן ואהוב, עטופה בשכבות של שומן וביגוד ומבודדת מכל חידק ומשב רוח רע. היא לא היתה קטנה ואדומה ומכמירת לב, היא לא נדרשה להתמודד עם חולצות ארוכות שרוולים ומרובות תיקתקים וגם לא עם הורים לא יוצלחים שמצליחים להתבלבל 15 פעמים כל פעם שהיא נדרשת להחלפת חיתול. בכל פעם שעצמתי את העיניים ראיתי את הגוף הקטן שלה מחוץ מתחת לרדיאטור, בנפילה חופשית, חנוק מתחת לשמיכה. ברגע שהיא יצאה ממני הפכתי מאמא לעתיד לאמא מחורבנת. העולם בא לטרוף אותה, ובמקום מגן איתן יש לה אותי- אמא מדוכדכת וחרדה שלא יודעת לעמוד על שלה בתור לקפוצ'ינו, ובטח שלא תוכל להגן על הזכויות של מישהו אחר. יש לה אמא שנלחמת כמו לביאה על ההנקה, לא כי זה מזין ונפלא ומעודד בונדינג, אלא כי זה מרזה.

אולי הבעיה היא שאני לא יודעת לאהוב. הבטיחו לי צונאמי של אהבה, גל מציף שימלא את כל השריטות והפינות האפלות שלי כמו שפכטל לסדקים בקיר. בינתיים כל מה שיש זה מטלות, שגרת חיים נמרצת שסובבת סביב יצור אחד חסר ישע עליו אני חייבת להגן בכל מחיר. זו לא אהבה, זו זיקה של חלזון ים לסלע, של דובה לגורים שלה. זה משהו פנימי ועתיק וגס מכדי להקרא אהבה. קשה אפילו לקרוא לזה רגש. את הכלבה שלי אהבתי. אהבתי אותה ברגש, בחיבה גואה שממלאת את הלב וסולחת על כל הפאשלות והדפיקויות הרבות. לקחנו אותה אולי שבוע לפני שנכנסתי להריון, והיא עוד היתה קטנה מכדי ללכת ברחובות קריית שלום. לקחתי אותה על הידיים כמו שהיום אני לוקחת את נעמי- מחובקת עם הפנים מעבר לכתף, נפרדת מבלי דעת מהחיים במרפסת הסגורה שהכירה עד אז. כל יום לקחתי אותה להשתין לפנות בוקר וסלחתי לה על כל הפעמים שהיא חירבנה במטבח והשמידה את הריהוט. כל יום טיילנו והתלטפנו בזמן שהבטן שלי תפחה והתעגלה והאגן יצא ממקומו. לא הספקתי לרדת איתה בבוקר יום הלידה, וכשחזרתי הכל השתנה. היא הפכה למטרד, לסיכון נפילה וזיהום, וכל האהבה שלי כלפיה אוחסנה בבוידעם הטחוב ביקום המקביל של לפני האמהות. נעמי לא השאירה מקום לרגשות אחרים, ליצורים אחרים, למחשבות אחרות. היא הגיעה, יש מאין, והתפשטה כמו ארבה ברחבי התודעה, מותירה אחריה  שאיפות אקדמיות ומקצועיות אכולות ומודחקות.

זו לא אהבה, זה הרבה יותר טוטאלי מזה. זה הלב שלי שפועם בגוף אחר, ריאות שמעבדות אוויר בשביל שתיים, דם שמתחמצן דרכה. חיים שלי, נשמה שלי. נעמי.