כאשר יש לנו זיהום אנחנו לוקחים אנטיביוטיקה. רובנו ינהגו כך. אני לוקח אנטיביוטיקה כשצריך וכך אני גם נוהג עם ילדיי. ללא שימוש באנטיביוטיקה אנשים עלולים להסתבך עם מחלה קשה ואף למות ממנה. האנטיביוטיקה היא דוגמה להצלחה אנושית טכנולוגית לסיים מחלות, לשפר איכות חיים ולהאריך תוחלת חיים. שימוש מוגזם באנטיביוטיקה, הן ברמת היחיד והן ברמת החברה מסוכן ועלול לייצר זני חיידקים יותר עמידים לטיפול ויותר אלימים בפגיעתם. האנטיביוטיקה מייצגת גם את גישתו של האדם אל העולם ככזה שיש להתגונן מפניו ומפני התקפותיו. זו גישה של הישרדות שלא לוקחת בחשבון שיש באדם כוחות נפש ויצירה שיש לטפח אותם ברמת היום-יום על מנת לחזק את מערכת החיסון ובכך לצמצם את תופעות הזיהום הדורשות אנטיביוטיקה. הרפואה והמדע שמזין אותה עוסקים בעיקר בכיבוי שריפות מסוג זה והדבר בא לידי ביטוי ברמות שונות ובסוגים שונים של טיפול. אין לשכוח את הביטוי הנרחב של המידע שקושר סגנון חיים, פעילות גופנית, הורדה במשקל והפסקת עישון כאמצעי רפואה מונעת אך כל מה שקשור לטיפוח הנפש ועוצמותיה ככלי למניעת מחלות נראה כאילו חסר מידע ואולי אף אנחנו במצב של בורות משמעותית בכל הנוגע לתרומת הנפש למחלות ולדרכי הבאתה למקום בו לא רק שהיא אינה יוצרת קשיים אלא מעניקה איכות חיים גבוהה ובריאה.

 

בכל הנוגע לתרופות בהן משתמשים לטיפול בנפש האדם ידוע היטב ששום תרופה לא מספקת ריפוי התופעה, בוודאי שלא לטווח ארוך. מאידך ? תרופות יכולות להעניק הקלה והפחתת סימפטומים. תרופות יכולות גם להפסיק מצבים חריפים ולא נעימים ולעתים אין שום דבר אחר שיוכל לבלום התקף כזה או אחר של דיכאון, חרדה וכו'. פעמים רבות הגישה הטיפולית היא לתת למטופלים טיפול תרופתי לטווח ארוך על מנת למנוע הישנות התקפים לא נעימים ואף מסוכנים. לעתים אין שום דרך אחרת להבטיח את שלומו של המטופל לטווח ארוך. מצד שני, ברור לכל, שהשימוש ארוך הטווח נובע מהעובדה שתרופות אלה, לרוב, אינן באמת מרפאות את האדם מהפרעתו, אלא בולמות את הסימפטומים, אם וכאשר. כל עוד אין לאדם ברירה אחרת, שניכר בבירור שהיא מונעת ממנו הישנות של הפרעות נפשיות משמעותיות, עדיף יהיה שימשיך לקחת תרופות.

 

בעבורי, כפסיכיאטר אחר, קיים עניין רב בהתחקות אחר כוחות הנפש הטבעיים לריפוי עצמי וליצירת סגנון חיים שהולך ומתרחק מהאפשרות של התקפים כאלה או אחרים. בעבודתי בעשור האחרון גיליתי את כוחה של האהבה העצמית ככלי מועיל להפחתת מצבי מצוקה והתדרדרות. כמו כן גיליתי את כוחה של היצירה הרגשית ואת ההשפעה החיובית הניכרות להפחתת ביקורת עצמית. אני מאמין שככל שאדם מגלה את כוחותיו האותנטיים לרפא את נפשו כך הולך ופוחת הסיכון שילקה בהפרעה חמורה, כזו או אחרת. מצד שני, כך גורסת תורתי ? ברגע שאדם מזניח את חייו, לא מעניק לעצמו תשומת לב ואהבה עצמית, מפריז בביקורת העצמית שלו ולא מחפש אחר הביטוי האותנטי של היצירתיות האישית שלו, אזי הוא חשוף למצבים בהם המטען הגנטי שלו יפעיל את נקודות התורפה אצלו ואלה יוכלו להתבטא גם כהפרעות נפשיות כאלה או אחרים.

 

יתרה מזאת. לא לחינם אימצנו לאחרונה את השם "מרכז לצמיחה גבוהה" כתיאור קרוב ככל הניתן למה שאנחנו עושים וגם מבקשים לעשות יותר ויותר בעתיד. אנחנו מבקשים להתמקד בצמיחתו הגבוהה של האדם, כמרכיב חיוני בבריאותו המלאה והחיונית. צמיחה גבוהה פירושה שהאדם, בכל מישורי קיומו, מחפש ויוזם עוד ועוד פעולות מתוך מטרה לגלות את הדרך האופטימאלית שלו להתקיים, ליצור, לעבוד ולקיים יחסים עם אחרים. צמיחה גבוהה פירושה שאתה עושה כל מאמץ להגיע הכי רחוק והכי גבוה שאפשר עם אחד מכישוריך, כאשר אתה בוחר בו להיות לך לנתיב מחקר והתפתחות אישית. צמיחה גבוהה קשורה בנחישות הגבוהה הנדרשת על מנת לחולל שינוי שיחצה ביקורת עצמית.

 

הסיבה שאני מעדיף שלא לרשום תרופות (ולהפנות לרופא שירשום תרופות, אם אין ברירה) היא שברצוני למקד את תשומת הלב של מטופליי בכוחות המולדים שלהם ליצירת בריאות. אני רוצה שיגלו את התרופות המעולות השוכנות בקרבם. ברגע שאכניס לתקשורת הטיפולית את התרופות וההתעסקות בהן, אשנה מהקצה אל הקצה את ההתייחסות ואת הקשר שלי עם מטופליי. אני מקדיש תשומת לב רבה לסוגי ה"תרופות" המצויות באדם ומסייע להם להפעיל אותן, בעזרת מגוון אמצעים חיצוניים, שגם אותם צורכים מטופליי, אך ללא שום החדרת איזשהו גורם פיזי לגוף.

 

התרופה האמיתית, כך אני מאמין, וזאת בתוקף לכל אדם ובכל מצב, למעט מצבי קיצון בהם מוכרחים לקחת את עזרת התרופות, הינה תהליך הצמיחה הגבוהה. צמיחה גבוהה מוציאה מהאדם את הטוב ביותר, מצמצמת את בזבוזי האנרגיה והזמן על התמכרויות ומאפשרת לאדם לייצר לעצמו סגנון חיים בהם עיקר משאביו מנווטים להבעת הדבר החשוב ביותר אותו עליו לבטא במהלך חייו הבוגרים. זו תרופה מצוינת מכיוון שהיא לא מאפשרת לאדם לדכא את עצמו, לבלום את עצמו, להתכחש לעצמו או לברוח מעצמו. כאשר אתה מתקרב למכסימום שלך אתה נמצא הן גופנית והן נפשית במקום הטוב ביותר שיכול להיות.

 

לעתים, כאשר נוטלים תרופות באופן מוגזם, עלולה להיווצר תלות נפשית ואף סוג של מערכת יחסים לא קלה בין האדם לבין תרופותיו. הוא תופס את תרופתו כאחראית הבלעדית של מצבו היציב וגם כאשמה הבלעדית לאי הצלחת טיפול. האדם שלא מקבל את החינוך הנכון וההכוונה הנכונה עלול לתלות בתרופות שלו דברים שלא כל-כך קיימים בהן. יתרה מזאת, תלות מוגזמת בתרופות עלולה די בקלות לגרום לאדם לפקפק ביכולותיו הטבעיות לשפר את מצבו. אם "אני מרגיש טוב בזכות הכדורים" סימן שעלול להתרחש מצב שבו "לא ארגיש טוב ללא הכדורים". הדבר הזה יהיה בוודאי נכון כאשר האדם שנוטל את התרופות אינו עושה עבודה משמעותית עם עצמו, אינו עובר טיפול שמסייע לו לראות כיצד לנהל את חייו אחרת, כך שהוא יוכל להשפיע לטובה על מהלך העניינים אצלו, כולל גם הזיהוי המוקדם של הפרעה וטיפול מהיר בה, בין אם באמצעים תרופתיים ובין אם באמצעים יעילים אחרים.

בשורה התחתונה אציין את הדברים באופן שאני מקווה נתפס כמאוזן למדיי:

כדאי ונחוץ לקחת תרופות פסיכיאטריות במצבים נפשיים קיצוניים, כדי לצאת מהמצב מהר וללא נזקים. יחד עם זאת, במקרה של טיפול ממושך, יש להעניק תשומת לב רבה למידת האהבה העצמית, לביטוי היצירתי ולמצב האדם ביחס לסביבתו, עבודתו, מערכות היחסים ועוד. תרופות רבות מצויות "בתוך החיים" ולאדם יש כוח מכריע בהשפעה על תוצאות וגורלות מסלול קיומו. יכולתו של אדם להתחבר ל"צמיחה הגבוהה שלו" יכולה להוות את אחד מצירי הבריאות והצמיחה שלו, תוך הענקת סיכוי, תוך שיפור איכות החיים להזדקקות יחסית צנועה יותר באמצעים חיצוניים לשמירת יציבות נפשית. מטופלים רבים מבקשים באופן חד צדדי להפסיק טיפול תרופתי אך לא מייצרים לעצמם תשתית נפשית ראויה לכך ולכן הדיון אודות הפסקת הטיפול יורד מהפרק.  ברגע שמופיעים, בעקבות טיפול, סימני "צמיחה גבוהה", שאינה אלא הדרך הבריאה ביותר לחיות בה, יותר ויותר מערכות נפשיות ופיזיות מתפקדות  באופן אופטימאלי והאדם חווה את חייו כהרמוניים ופוריים ניתן לשקול מחדש את המשך הטיפול התרופתי, כל מקרה לסוגו, לאישיותו ולאפשרויותיו הנפשיות. ללא תווך רופא בעל אוריינטציה כזו או דומה לה איני ממליץ בכל מקרה על הפסקת טיפול חד צדדית.